מזה כ-20 שנה אני מובילה מסעות אלטרנטיביים ל"פולין" (בעיקר גרמניה).
מסע הזכרון האלטרנטיבי נולד לפני כ-20 שנה, עוד בזמן היותי מורה בבית-הספר הדמוקרטי בחדרה, האחראית בין השאר על קשרי החוץ של המכון הדמוקרטי שהיה ממוקם בשטח בית הספר.
בשנת 1999 באחד הכנסים של בתי ספר הדמוקרטיים שהתקיים ב"סאמרהיל" באנגליה, הכרתי מנהל פלסטיני של ביתספר "פרחי תקווה" מבית ג'אלה – מר חוסיין עיסא.
יום אחד התקשר אלי חוסיין ואמר שהוא נמצא לא רחוק מבית הספר הדמוקרטי בחדרה ורוצה לבוא לבקר בו עם קבוצה מגרמניה.
לביקור הגיע חוסיין עם פיטר שטאפה שהיה אז מורה לאזרחות, תיאטרון וגרמנית.
מהביקור הזה יצא פיטר עם החלטה לייצר מפגשי נוער ישראלי-פלסטיני-גרמני.
כתהליך הכנה פיטר הטיל על תלמידיו בגרמניה 2 משימות:
משימה ראשונה הייתה לראיין את הסבים שלהם ולבדוק מה עשו בזמן השואה, ומשימה שנייה הייתה לבדוק אם היו יהודים שלמדו בבית-הספר שלהם (בן ה-300 שנה) בזמן מלחמת העולם השנייה.
התלמידים שהיו אמורים לראיין את סביהם החזירו דפים לבנים וריקים. פיטר נזף בהם ותלמידה אחת, מריה, ענתה: "אבל אני אוהבת את סבא שלי".
בעקבות המשימה השנייה, התלמידים איתרו 2 תלמידי עבר: צבי אהרוני שלימים נמנה על לוכדי אייכמן, ובן דודו שושו מי שלאחר מכן עסק בהברחת ילדים יהודים, נתפס ע"י הנאצים והוצא להורג.
למפגש ההקמה של פרויקט "גשרי דיאלוג" בין נוער ישראלי-פלסטיני-גרמני, בשנת 2001, הזמין פיטר את צבי אהרוני, נציג מהקהילה שהציל יהודים בזמן המלחמה, את שגריר ישראל בגרמניה, את בניו של חוסיין מבית ג'אלה ואת מרה. מרה הגיעה למפגש הזה עם איציק תייר ומירב חופי, קבוצת בני נוער מביה"ס הדמוקרטי וזוג הורים.
המפגש הטעון והסוער גרם לצוות להבין שהמסע לקראת ההבנה איך לגשר בין בני נוער הבאים עם רקע נרטיבי כל כך טעון, רק החל.
באותו מפגש ביקש צבי ממארחיו, לבקר בקבר הוריו שנמצא באזור שעבר אחרי המלחמה לידי הפולנים. הוא גילה שבית-הקברות נמחק ועליו הוקם מועדון-לילה. פיטר הבין שבמפגשי הנוער צריך לשתף גם נוער פולני.
כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה ולאחר שחוסיין נפטר, את בני הנוער הפלסטינים החליפו במפגשים אלו בני נוער ערבים מישראל.
מאז משלחת זו מאות תלמידים מישראל, ערבים ויהודים, מגרמניה ופולין לקחו חלק בפרויקט המשותף.
ממשלחת למשלחת נוצרו יותר הבנות, הועלו רעיונות והתפתחו מתודולוגיות איך לשפר ולהעמיק את התכנים שהוכנו למפגשים.
לתהליך הצטרפו מכונים בגרמניה המתמחים במפגשי נוער והעוזרים במימון המסע, ואנשי מקצוע בכירים בתחום מפגשי נוער.
בארץ נטלו חלק בפרויקט בתי ספר, מחלקות חינוך ונוער של רשויות שכנות, ובשנים האחרונות גם גבעת חביבה, אשר הפכה בית למפגשי נוער יהודי-ערבי ומכל העולם.
יש לדעת: גרמניה היום מתמחה ומעודדת מפגשי נוער בעיקר מארצות אירופה, מתוך מטרה לפתח מודעות למעורבות פוליטית גלובלית והבנה בין תרבותית אצל הנוער הגדל במציאות של טישטוש גבולות בין מדינות (האיחוד האירופי). בעבר, בתום מלחמת העולם השנייה, הופקד שיקומה של גרמניה ההרוסה בידיהם של ארבעת בעלות הברית המנצחות - ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וצרפת.
בעלות הברית מצאו שעל אף התבוסה הקשה שנחלה גרמניה, אוכלוסייתה נשארה שטופת נאציזם. היה נחוץ חינוך מחדש של כל שכבות האוכלוסייה, ובתוך כך שינוי יסודי של מערכת החינוך. תפקיד זה הוטל בעיקר על הכנסייה ומכוניה. הדגש הושם על חינוך למעורבות פוליטית ועל שלילת העמידה מהצד שתאפשר לפשעים איומים כל-כך להתרחש שוב.
כיום הדגשים בנושא זה מכוונים לבעיית הפליטים, טיפוח הגיל השלישי, שמירת משאבי כדור-הארץ וכו'.
בחירת המשתתפים:
לגבעת חביבה יש פרויקטים שונים, ביניהם פרויקט שותפות בין קהילות, שמחבר בין רשות יהודית ורשות ערבית שכנות, כמו באקה ומנשה.
מנהלי מחלקות הנוער בכל רשות, מאתרים בקהילה את בני הנוער המתאימים, בעיקר כאלו שפעילים בקהילה והמסוגלים לתקשר באנגלית.
המטרה היא למצוא בני נוער מכמה שיותר ישובים ברשות.
בחלק מהמפגש בני הנוער מתארחים בבתי חבריהם, לכן צריכה להיות התאמה מספרית.
השאיפה היא שמול כל נער/ה גרמני/פולני, יהיו נער/ה ישראלי/ת. סה"כ משתתפים במשלחת כ- 30-40 בני נוער בקבוצה.
תפקידי במשלחת: מארגנת, מרכזת ובונה תכנים מול השותפים בגרמניה ופולין.
הכנה:
כל קבוצה עוברת לפני הנסיעה סמינר שנמשך יום-יומיים בגבעת חביבה, שמטרתו העיקרית לחבר אותם כקבוצה, ומספר מפגשים נוספים שמטרתם להכין את בני הנוער להתמודד כקבוצה מול התכנים השונים איתם יתמודדו במהלך הסמינר בגרמניה.
המסלול:
בכל שנה נערכים כ-4 מפגשים הדדיים: הגרמנים מגיעים לארץ, ולאחר מכן הנוער היהודי והערבי מכאן נוסע לביקור גומלין בגרמניה.
המסע בגרמניה נמשך 7-8 ימים, במרכזו סמינר אינטנסיבי של 5 ימים, ביקור באתר זיכרון לשואה (לדוגמה מחנה זקסנהאוזן בגרמניה) ואירוח בבתי המשתתפים.
תפיסת עולם של המשלחת:
מסע אנושי אוניברסלי, שאינו מתמקד בסיפור היהודי בלבד. השואה היא לא במרכז, וכך גם לא הפוליטיקה הישראלית.
הנושאים הנידונים במהלך הסמינרים הם מגוונים.
לרוב מתפתחים דיונים מרתקים סביב השפעת הגלובליזציה על החברות שלנו, בעיות של אקולוגיה חברתית, תרבותית, פוליטית וסביבתית.
כמו כן אנו דנים על דרכים הקיימות בפני הנוער להפוך לפעילים ומעורבים חברתית. דרך כל זה מגיעים לעסוק גם בשואה כאשר הדגש הוא על חסידי אומות עולם, המהווים דוגמה למופת אנושי, לאומץ ולאקטיביזם חברתי, לפעמים תוך סיכון חייהם וחיי יקיריהם.
מקום זכור במיוחד:
במפגש בארץ, הולכים באופן מסורתי לערוך קבלת שבת בבית מוסס, בית אבות בירושלים שחלק מדייריו הם ניצולי שואה.
הניצולים מחכים בקוצר רוח והתרגשות לביקור של הנוער מחו"ל.
כל ניצול יושב עם בני נוער אחדים, ומספר להם את סיפורו האישי.
תובנה:
זהו מסע בלתי נגמר, בגלל שיש בו מפגש אנושי עוצמתי ביותר, ומכיוון שבדרך כלל מי שחווה אותו פעם אחת, רוצה לשוב שוב ושוב.
חשוב להבין שהעולם שלנו משתנה,
גם הנוער הוא לא אותו הנוער שהורינו או אנחנו היינו.
הם לא רוצים להרגיש קרבנות של אף אחד,
הם גלובליים, רוצים לפרוץ גבולות ולהתחבר לעולם הרחב,
ולכן חשוב לאפשר להם להפנים את השואה בצורה אחרת,
יש עוד סבל רב בעולם, ועולם שלם שעתידו תלוי בהם.
לזכור? בטח שכן,
אבל לא פחות חשוב הוא תהליך ההפנמה וכמובן החשיבה המשותפת על הרצון תיקון עולם,
זה שיעור השואה החשוב ביותר עבור הנוער של היום,
איך נהפוך לקהילה גלובלית טובה יותר, בה חבריה יידעו להושיט יד באומץ למי שזקוק,
שנדע לעמוד באומץ נגד עוולה כשהיא מתרחשת מול עינינו
ותובנה על יום השואה: אנחנו לא קרבנות ואין לנו בעלות על הסבל, ובטח לא על הסבל של אלו אשר חוו את השואה על הבשר שלהם,
זו תובנה שהתחדדה אצלי כתוצאה מהמפגשים בין קבוצות בני הנוער הגרמני עם ניצולי השואה,
איך שהזקנים כמהים לספר דווקא לנוער הגרמני את סיפורם,
איך הם מחבקים באהבה, הזקן את הנער ולהיפך,
אין שנאה, אין נקמה, אין קרבן, יש כן סגירת מעגל.
קרבנות היא רגש מדכא, מקטין, מבודד, והנוער שלנו לא רוצה להיות שם.
הנוער שלנו רוצה לצמוח, להשתייך לגלובלי, לגדול ולהשתנות, בטח לא להרגיש קרבן.
ובעניין ההיסטוריה, חשוב שנדע להסתכל לה בעיניים אבל לא להיתקע בה, אלא להמשיך ליצור את חיינו.
אנחנו דור אחר, במיוחד ילדינו.
מרה ליסט אבנר,
תגובות
הוסף רשומת תגובה