חבר ומשול | יניב שגיא

חוק הלאום ינתץ את חזונם של מייסדי מדינת ישראל, כפי שנקבע במגילת העצמאות, כמדינה יהודית-דמוקרטית ששומרת על שוויון אזרחי לכל תושביה ללא הבדל, מין גזע דת ולאום. דרכו, ישראל של היום מעמידה את הצביון היהודי שלה הרחק מעל מהותה הדמוקרטית, ובוחרת לשמר את יהדותה לא רק באמצעות סמלים, אלא גם בפגיעה מכוונת וגלויה באזרחיה הערבים.

מי שמוביל את חוק הלאום עושה את זה מתוך שיקולים פופוליסטים למען בוחרים לאומניים אבל את המחיר נשלם כולנו. שום דבר לא ישנה את העובדה שבישראל חי מיעוט לאומי ערבי גדול ושום חקיקה גזענית לא "תייהד" את ישראל, מה שכן יקרה הוא שהחיים המשותפים כאן יהיו רעים, קשים ומתוחים יותר, שהאפליה תיצור פגיעה חברתית וכלכלית מצטברת ושהמדינה שבה כולנו חיים תהיה פחות ופחות דמוקרטית.

חוק יסוד שמאשר הקמת יישובים נפרדים על בסיס דתי או לאומי אחד ושמוריד את מעמדה של השפה הערבית כמוהו כסטירת לחי הצהרתית שממסדת את האפליה. בניגוד גמור לאינטרס של מדינת ישראל היא מפנה עורף ל21% מאזרחיה. לא בכדי טען היועץ המשפטי לכנסת באופן הנחרץ ביותר במכתבו כי: "לא נמצא לחוק זה אף מקבילה בעולם".  לא בכדי פונה נשיא המדינה בצעד חריג אל המחוקקים ומנסה להביא לשינויו של החוק.

הכיוון הנדרש הוא בדיוק הפוך – חקיקה שתקדם את ישראל כחברה משותפת ושוויונית לכול אזרחיה. זו החקיקה שתבטיח שנמשיך למצוא את האיזון בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין מדינתם השוויונית של כל אזרחיה. זו החקיקה הנדרשת לקידום והבטחת הדמוקרטיה, הכלכלה, הביטחון האישי ותחושת השותפות והחיבור של כל אזרחי המדינה לישראל.

ועדת אור הבהירה זאת היטב בדוח שפרסמה בעקבות אירועי אוקטובר 2000, זו העת שבה על כולנו לחזור לדו"ח הוועדה, כי הכתובת על הקיר. בדו"ח הזהירה הוועדה באופן הנחרץ ביותר כי כל הימנעות ממאמץ ליצירת הרמוניה ביחסי רוב ומיעוט בישראל יוצרת תחושות של קיפוח ומציאות של קיפוח אשר עלולות אף להחמיר עם הזמן.

במקום חוק הלאום אנחנו צריכים לייצר "תוכנת הפעלה" מחודשת למדינה שכוללת בתוכה מהלכים מאחים ולא מהלכים מפרידים. אם כבר נבחרי הציבור "קשובים" לרחשי הציבור מחקר שביצענו לאחרונה הראה כי ל 66% מהישראלים כן חשוב לבסס חיים משותפים ליהודים וערבים במדינה (גם בהסתכלות פנימה אל תוך החברה היהודית בלבד קיים רוב ברור של למעלה מ-60% ).

ולכן עלינו לקדם חזון חדש שמעמיד את המדינה הדמוקרטית ואת ערכי הצדק והשוויון כבסיס לחיבור בין יושבי הארץ השונים, ולעבור ממצב של "זהויות מתנגשות" לשלב של "זהויות מכילות" שלא סותרות אחת את השנייה ולא מתנגחות אחת בשנייה. רק כך ניתן יהיה לגבש פעולות מעשיות של חיים משותפים הכוללים חקיקה להעמקת השוויון, הקצאת משאבים שוויונית והפעלת פרויקטים לצמצום הפערים או במילים אחרות- אמון, הכרה, כנות ורצון וטוב.