יום הזיכרון הראשון שלי כאבא של חיל

נולדתי בשלהי 1963 להורים חברי קיבוץ. אבא שהגיע 15 שנה קודם כפליט-יתום מהשואה וזכה לפתוח בחיים חדשים בעין השופט ואמא בת קיבוץ מרחביה. הורים שמוצניקים. ישראליים. ציוניים. מושרשים עמוק באתוס הציוני של מלחמה ושלום. ישראל הנאבקת על קיומה , שואפת לשלום ונאלצת להתגונן במלחמה. שני דברים זכורים לי היטב מילדותי בהקשר זה: הראשון היה העובדה שהוריי לא הסכימו שיהיו לי צעצועים של כלי נשק – לא רובים ולא אקדחים, לא חיילים ולא טנקים – כאלה היו אצל ילדים אחרים אבל אצלנו בבית חשבו שיש משחקים מתאימים יותר. השני היה מה שבטח שמעו הרבה ילדים נוספים בני דורי ועדיין אני יכול לשמוע את ההד של מילותיו של אבי אז בילדותי "כשתגדל יהיה כאן שלום, אתה כבר לא תצטרך להיות חיל ולצאת למלחמה". כשהייתי בן 3 ושמונה חודשים נשמעה הסירנה בקיבוץ והואצנו למקלטים. מלחמת ששת הימים . זהו כנראה זיכרון הילדות הראשון שמוטבע בי. כשהגיע זמני להתגייס השנה הייתה 1982 . ישראל שלי כבר הייתה עמוק בלבנון. התגייסתי לסיירת צנחנים והשתחררתי מסיירת המילואים של אחת מחטיבות הצנחנים 23 שנים מאוחר יותר. הרבה שנים של סדיר ומילואים. הרבה צבא והמון שאלות על שלום ומלחמה. שנים שבהן התערערה התחושה של ההכרח שבמלחמה והביטחון שישראל שואפת לשלום. יצאתי למלחמות ברירה וחזרתי מצולק במקצת ומחויב יותר למאבק למען עתיד אחר למדינה שלי ועדין הקושי של השרות שלי היה בעיקר אצל יקיריי הדואגים ולא אצלי שהייתי תמיד בטוח בעצמי ובחבריי שאם וכאשר תהיה סכנה נוכל לה.

לפני 8 חודשים התגייס לצבא בני הבכור. שרות קרבי. מגן על גבולות המדינה, היום הוא בגבול עזה. גם אצלו לא היו צעצועים של כלי נשק אבל לעולם לא אמרתי לו שכאשר יגדל יהיה כאן שלום והוא לא יצטרך להיות חייל. הוא דווקא נולד כשהתקוות היו בשמים 1995 רוה"מ רבין עושה שלום ויש סיכוי אמיתי לסיום הסכסוך. אבל כשהוא היה בן חצי שנה רבין נרצח ומאז אנחנו הולכים אחורה לעוד ועוד מלחמות ברירה שמנציחות את הסטאטוס קוו של הסכסוך . כדי לעדן את זה לרובם אנחנו קוראים "מבצעים" כמו זה של הקיץ הנורא האחרון. אבל המשותף לכולם הוא ששום דבר לא משתנה בעקבותם. אותו איום נשאר , אותה תחושה של חוסר אונים אל מול הכאילו "גזרת גורל" ומחיר עצום של טובי בנינו שהוקרבו על מנת לשמר את המצב. הלב נקרע , הבטן מתהפכת אך שוב ושוב אנחנו בוחרים, כעם, לחזק את הכוחות שמבטיחים שכך זה יימשך. 

באמצע הקיץ האחרון, באמצע המלחמה ההיא התגייס בני לצבא ואני למדתי מהי דאגה של אבא אני מאמין בו כשם שהאמנתי בעצמי כשהייתי בגילו אבל אני מוצא את עצמי נושא תפילה לאלוהים שאיני מאמין בקיומו. 

אני תופס את עצמי ממלמל את תפילתה של סבתי ניצולת השואה: "אנא אלי שמע הפעם תפילתי...." אני חרד ומתוסכל ובאותו זמן אני ממשיך להיות גאה בבני שנהיה לגבר ושומר על מצפנו מכויל. יופיו הפנימי מקרין על חיצוניותו שמקרינה על סביבתו גם במציאות שבה הוא מתפקד כיום. את הביקורת אני מפנה אל עצמי על כך שאני לא עושה מספיק כדי שיהיה כאן אחרת. היום, ביום הזיכרון, כאשר סיפורי הילדים של כולנו שנפלו מלווים אותנו לראשונה אני חווה את היום הקשה הזה מהפרספקטיבה של אבא של חיל קרבי. זה קשה. זה כואב. זה עוד יותר מחייב לפעול למענה של ישראל שחיה בשלום. ובניגוד למה שנאמר לנו ממנהיגינו - כן, זה אפשרי. " אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום"