כבוד ראש משלחת האיחוד האירופאי למדינת ישראל, השגריר לארס
פאבורג אנדרסן
נציגי שגרירות ארצות הברית, יושבי הראש השותפים של הכנס: פרופ' גבריאלה שלו
ופרופ' בשאר סעד, נציגי הקרנות התומכות – מר הנרי אלט-האקר מקרן רוברט בוש ודר'
ורנר פושרה מנהל קרן אברט ישראל, ראשי רשויות, נציגי משרדי ממשלה, מנהלים ופעילים
בעמותות החברה האזרחית, נציגי המגזר העסקי, מכובדי כולם...
ברוכים הבאים לכנס גבעת חביבה השני העוסק בבניית החברה
המשותפת בישראל.
גבעת חביבה הוקמה לפני 65 שנים. לפני 50 שנה הוקם בגבעת
חביבה המרכז הראשון בישראל למען חיבור בין יהודים וערבים. חלוצים ופורצי דרך היינו
בהבנה ובפיתוח היכולות למען דו קיום בין ערבים ויהודים בישראל. רבים, רבים מבוגרי התוכניות שלנו נמצאים בשדה, מובילים
ארגונים, מובילים רשויות מקומיות, מחנכים, פועלים במגזר הציבורי ובשדה הפוליטי.
ואף על פי כן תחושת החמצה ודאגה גדולה מלווה אותנו.
גבעת חביבה לבשה פני חג והתקשטה לכבוד הכנס החשוב שאנחנו
מקיימים היום, אבל מסביבנו השמיים קודרים ומכוערים.
היום נדבר כאן על שותפות ושוויון ומחוץ לגבעה משתוללים פשעי
השנאה, הגזענות, ההדרה והאפליה. חובה עלינו להביט נכוחה על תמונת המציאות על מנת
שנדע איך לפעול בתוכה , להשפיע, לשנות, ליצור בסיס של תקווה לעתיד אחר: טוב יותר,
צודק יותר, דמוקרטי יותר.
המדינה שלנו קמה תוך כדי הגדרת חזון ערכי ברור ומחייב :
מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית
ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות
החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני
גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך
ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת
האומות המאוחדות.
זהו החזון המאוד ראוי שהיה אמור להתוות את המציאות של
חיינו. אוי כמה התרחקנו! כמה נסוגונו! וחמור מזה – מדי שנה אנחנו הולכים ומתרחקים
עוד. אין צדק ואין שלום. גם לא יהיה כאן שלום אם לא נחזור לפעול על פי עקרונות
המוסר של הצדק. ולא יהיה כאן צדק אם נמשיך לכבוש ולהתנחל ולחמוק ככול יכולתנו
מההכרעות הנדרשות למען השלום. והעדרם של שני אלה מחלחל ישירות ובמהירות בכך שבמקום
שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכול אזרחי המדינה שלנו ללא הבדל דת , גזע, מין
ולאום קיימת בישראל הפליה מובנית, הדרה ונחש הצפע של הגזענות מרים את ראשו הארסי
ומכיש בנו.
"מדינת ישראל תשמור על המקומות הקדושים של כול
העמים" – אם היינו צריכים הוכחות להתרשלות שלנו בתחום הזה הגיעו בשנים
האחרונות פשעי השנאה והטרור הקרויים בשפה המכובסת "תג מחיר" והראו לנו
עד כמה אנחנו מתקשים למלא מחויבות זו.
לקראת הכנס עשינו ביחד עם מכון סמית סקר דעת קהל שבחן את
עמדות הציבור היהודי כלפי הציבור הערבי בישראל. התוצאות קשות ומכאיבות: רוב
היהודים לא נכנסים בכלל, לעולם, ליישוב ערבי. מתייחסים לאזרחי ישראל הערבים
כשקופים. לא קיימים. לא מעניינים.
כאשר שואלים את היהודים מה דעתם על הטרנספר שמציע ליברמן
בהעברת היישובים הערבים מהאזור הזה של ואדי ערה והמשולש לפלשתין נמצא ש-40 אחוז
תומכים, 35 אחוז אדישים ורק 25 אחוז מתנגדים. כן, שמעתם נכון. 25 אחוז בלבד
חושבים שלקחת 300 אלף אזרחי מדינת ישראל וליצור גבול בינינו לבינם כך שלא יהיו
שייכים לישראל הוא מעשה לא מוסרי, לא ראוי ומאוד אבל מאוד לא יהודי.
בערב חג החירות שלנו היהודים, חג הפסח, פגעו מחבלי "תג
מחיר" במסגד באום אל פאחם. למחרת הגענו למקום. הריח השרוף של השטיח של המסגד
עוד עמד באוויר ואת פנינו קיבל הגרפיטי הגדול: "ערבים החוצה". שבוע וחצי
לפני יום השואה האחרון. ליל הבדולח זה כאן. מצטער אבל אין מילים יפות לתאר את
המציאות סביבנו.
אבל לא התכנסנו כאן בשביל לכעוס ולקטר. התכנסנו כאן ביחד כי
מוטלת עלינו החובה לעשות שיהיה כאן אחרת. ולנו, לכולנו ביחד, יש גם את היכולת
לדאוג שכך אכן יהיה.
בכנס הזה נעסוק באיך, ומה נעשה כך שמלאכתנו תצלח, שנציל את
המדינה האהובה והיקרה שלנו מעצמה.
המסלול הוא כזה: להגדיר את הראוי – לאבחן את המצוי-
לבנות את "מפת הדרכים" שתעביר אותנו מהמצוי לראוי – להגדיר היטב את מה שנדרש לעשות - ולשלב ידיים, כולנו ביחד,
בעבודה עיקשת נחושה ואמיצה שתוכל לזרם העכור שמולו אנו ניצבים.
בהגדרת הראוי יש לומר שאיננו מחפשים יותר דו-קיום. איננו
רוצים רק לאפשר את הקיום הנפרד שלנו. לזה אין סיכוי. כך לימדו אותנו 66 שנות
המדינה, כך מלמדת אותנו המציאות של ישראל 2014. המטרה צריכה להיות מוגדרת
בבירור – בניית חברה משותפת ושוויונית בין כול אזרחי המדינה הזאת – יהודים וערבים
כאחד !
איך עושים את זה ? –
בניית החברה המשותפת
מחייבת לשלב בין שלושה מרכיבים :
א. הרכיב הראשון הוא: שינויים מבניים –
שיאפשרו שילוב של ערבים במבני הכוח וההשפעה בישראל, שיאפשרו חלוקה שוויונית של
משאבים בקרקע, דיור, חינוך, הקצאת תקציבים, ייצוג תרבותי וכולי. התערבות שכזו
דורשת החלטות של הממשלה והקצאת משאבים של המדינה.
ב. הרכיב השני הוא יחסים - החברה
המשותפת בישראל לא תקרה מעצמה. יש להשקיע עבודה רבה בכינונה. את היחסים בין
הקהילות לא ניתן להשאיר ל"שוק החופשי", יש צורך בהפניית מאמצים מרוכזים,
ומשאבים, לבניית הסכמות על אופן ההתנהלות
המשותף. לא ניתן לשנות את היחסים בין ערבים ויהודים בישראל, באופן שיהיו חיוביים
ואפקטיביים בבניית חברה משותפת ללא בניית גשרים של הבנה, שיתופי פעולה, עשייה
משותפת, יצירה משותפת , אמפטיה והזדהות עם האחר. המאמצים לשפר את רמת ההיכרות בין
הקהילות השונות יכולים להתבצע על ידי החברה האזרחית, על ידי המגזר העסקי, ועל ידי
הרשויות המקומיות, ואינם תלויים רק בהחלטות הממשלה. הפעילויות צריכות לכלול קבוצות
דיאלוג, אפשרויות מגוונות להיכרות, כמו גם פרויקטים משותפים מורכבים יותר,
המבוססים על אינטרסים משותפים ועשייה
משותפת. (כמו שיפור המבנה הפיזי של השכונה, בניית מגרשי משחקים משותפים לילדים,
פיתוח פרויקטים כלכליים משותפים המועילים לשני הצדדים וכו') הדגש צריך להיות על
עשייה של עתיד משותף ולא על דיבור על העבר השונה.
בכנס הראשון שעשינו לפני שנה הראינו איך גבעת
חביבה התפתחה בתחום הזה והינה פורצת דרך בבניית שותפות בין קהילות שכנות על בסיס
עקרונות אלה.
בין
הכנס הראשון לשני התוכנית שלנו התפתחה והתרחבה . לאט אבל בעקביות אנחנו מרגישים
איך הולכת ומתפתחת השותפות בין המחנכים, אנשי העסקים, מובילי עמותות, אנשי תרבות
ואמנות, אישי הציבור שמנהיגים את הרשויות, והנוער שמחזיק בידו את הסיכוי לעתיד של
תקווה.
אני
מרגיש את הנכונות של שני הצדדים להניח למחלוקות העבר ולחפש את הבסיס המשותף שממנו
ייבנה עתיד לכולנו ביחד. זה קשה, זה דורש מאתנו להשתנות. אבל כן, זה אפשרי וזה
קורה.
התפתחות נוספת בשנה שעברה בין הכנס
הראשון לשני הוא ביכולת של התכנית לצמוח מהמעגל של זוג הקהילות לבניית מבנים
אזוריים. זהו השלב השני של התכנית בדרכה במסלול שמתחיל בקהילה, ועובר לצמד הקהילות,
וממנו למרחב האזורי המשותף. ובהמשך היעד הוא להגיע לרשת של אזורים שבונים את
המדינה כחברה משותפת.
אנחנו
בדרך הנכונה. ועל כך אני מבקש להודות לצוות גבעת חביבה, לרשויות השותפות ולקרנות
של אברט, בוש ונחמיה כהן התומכות בתכנית.
ג. הרכיב השלישי לבניין החברה המשותפת הוא:
עמדות –
שני תחומים של שינוי עמדות נדרשים:
• עמדות הנוגעות לניהול קונפליקט –
כאן צריך לטפל באלימות , בגזענות, בפחד ובשנאה מצד אחד, ובאמפטיה, רגישות ואחריות
הדדית מצד שני.
• עמדות הנוגעות לזהויות משותפות –
כאן ייווצרו ההבנות ביחס למרכיבי הזהויות שיהוו את הבסיס לחברות, שותפות , אחווה,
שוויון, הוגנות, ויכולת ליצור אזרחות משותפת.
שינוי עמדות מתבצע דרך
חינוך, תקשורת והשפעה של מנגנונים פוליטיים. גבעת חביבה עוסקת בכל אלה. רבים
מהנוכחים בכנס היום עוסקים בזה , אבל הסקר שהצגנו כאן היום מראה עד כמה רבה העבודה
שלפנינו ועל כך שאנו נדרשים לאסטרטגיות פעולה חדשות ומשולבות כדי להצליח בזאת.
לסיכום:
א.
נדרשים בישראל שני צירים של
פעילות : ציר אחד עוסק בשינוי המבני ויצירת תשתית שוויונית. הציר השני עוסק בבניית
היחסים בין האזרחים (people to people). הצלחת הפעולה בשני
הצירים האלה יחדיו תוביל לשינוי העמדות בקרב האזרחים ובכך ייווצר הבסיס ההכרחי
לכינונה של החברה המשותפת בישראל.
ב.
יש צורך ליצור תכנית לאומית
משותפת הבנויה על שיתופי פעולה נרחבים בין אירגוני החברה האזרחית , לבין השלטון
המקומי, לבין ממשלת ישראל , לבין המגזר העסקי-פרטי בבניית אסטרטגיה משותפת ואיגום
משאבים למען בניית החברה המשותפת.
בשביל להצליח
לבנות תכנית לאומית לבניית החברה המשותפת אנו זקוקים להזדמנויות שיאפשרו למגזרים
השונים להתכנס ולייצר תשתית למחויבות ופעולה משותפת.
עלינו לחשוב
ביחד, להתחבר ולהגדיר איך מתקדמים תוך כדי בחינה מושכלת של הערך הייחודי שאותו
מביא כל מגזר, ואיך בעבודה משותפת נצליח לעמוד ביעדים שנגדיר בצוותא.
באמצעות הכנס
הזה גבעת חביבה משתדלת לעזור בהובלת התהליך הזה: כינסנו כאן ביחד אתכם. את האנשים
שיכולים לעשות את השינוי – נציגי משרדי ממשלה, אנשי האקדמיה, מנהיגים מקהילת
העסקים, מובילי השלטון המקומי ומנהיגי ופעילי החברה האזרחית. התכנסנו ביחד לפתח
אסטרטגיות פעולה חדשות ומשותפות, שניזונות גם משיעורים שניתן לקבל ממקומות אחרים
בעולם, על מנת לבנות את החברה המשותפת .
משימה עצומה וקריטית
עומדת לפנינו רק בכוחות משותפים המאפשרים את ביטוים של היתרונות היחסיים
והייחודיים של כול מגזר נצליח. אני מודה לכם שבאתם וגאה להיות שותף שלכם
במסע הזה. מאחל לכולנו הצלחה.
יניב שגיא
תגובות
הוסף רשומת תגובה