דילוג לתוכן הראשי

69 שנה למדינת ישראל

מחר בערב המוני ישראל יחגגו את יום העצמאות. עם ישראל בהמוניו ייצא למוקדי החגיגות אבל לא כול אזרחי ישראל יחגגו. המיעוט הלאומי של אזרחי ישראל הערבים עדיין אינו שותף לחגיגת המדינה. ולא שהם אינם מרגישים שותפים ושייכים למדינה, נהפוך הוא. סקר שהתפרסם היום על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיהואוניברסיטת תל אביב* מראה ש51 אחוז מאזרחי ישראל הערבים גאים להיות ישראלים. 66 אחוז מאזרחי ישראל הערבים מעריכים את מצבה של המדינה כטוב עד טוב מאוד. 58 אחוז מאזרחי ישראל הערבים מרגישים חלק מהמדינה ובעיותיה. 61 אחוז אופטימיים ביחס לעתיד המדינה. מה המשמעות של כל הנתונים האלה ? האם זה עולה בקנה אחד עם הקיטוב הפוליטי , החוקים שמוצעים בכנסת לפגיעה בחברה הערבית ו"הערבים נוהרים לקלפיות" ?   לתפיסתי הסקר הזה מוכיח את מה שאנחנו בגבעת חביבה טוענים: יש בישראל רצון ואינטרס נרחב בחברה משותפת ושוויונית בין יהודים וערבים בישראל. אזרחי ישראל הערבים הם לא גיס חמישי ולא סכנה למדינה. הם אזרחים שלמרות היותם מופלים לרעה במדינה שואפים להשתייך, להזדהות ולהשפיע על המדינה . למרות הקונפליקט המובנה בין לאומיותם הפלסטינית לאזרחותם הישראלית שימשיך להתקיים כול עוד לא יסתיים הקונפליקט הלאומי המדמם, למרות זאת ואף על פי כן הם שואפים לקדם סדר יום אזרחי שיאפשר את השייכות למדינת ישראל. יש צעדים משמעותיים וחיוביים שהממשלה הנוכחית עושה בתחום השילוב הכלכלי והשוויון באמצעות החלטת הממשלה 922 שמזרימה מיליארדים לפיתוח כלכלה, תשתיות וחינוך בחברה הערבית בישראל. זה תנאי הכרחי אבל ממש לא מספיק. בשביל להתכתב עם רצונם של אזרחי ישראל להיות חלק מהמדינה עלינו להכיר בהם כמיעוט לאומי, כקולקטיב שיש לו זכויות קולקטיביות לאומיות. עלינו ליצור מרחב ציבורי משותף שבו כול אזרחי ישראל, כולל העשרים אחוז מהמיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני מרגישים בבית. ששפתם ותרבותם הם חלק מהמדינה ונוכחים במרחב. 
בסקר שיצא לפני חודש על ידי אותו גוף הוצג ממצא מרתק: יהודים וערבים רוצים ללמוד אחד על השני- רוב היהודים במדגם, 62%, הסכימו עם האמירה, כי צריך ללמד בכל בתי הספר  בישראל את נקודת המבט של היהודים והערבים להיסטוריה של הסכסוך ביניהם. בקרב הערבים התמיכה באמירה זו אף יותר חד משמעית, והיא עומדת על 85%. שוב בניגוד לאווירה הכללית שיוצרת הקצנה רוב הציבור מבקש לדעת, ללמוד, להבין ולהתקרב. כשנלמד את ההיסטוריה משתי נקודות המבט נפסיק לפחד מהמילה "נכבה", נבין למה העצמאות שלנו היהודים קשורה לאסון של אזרחי ישראל הערבים. ואחרי שנלמד על עברנו המשותף והשלכותיו ההפוכות על שני הלאומים שחולקים יחדיו את ישראל יגיע הזמן לפתח דרכים חדשות לחגוג את המדינה. חגיגה של כולם, של כול אזרחי מדינת ישראל. חגיגה יהודית וערבית שמברכת על היש ומדגישה את השותפות. הלוואי, אינשאללה, שכשנגיע לגיל 70 נוכל כך לחגוג את המדינה. וכשנחגוג יחדיו נבטיח עתיד טוב יותר למדינת ישראל.

*הסקר נערך על ידי פרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' אפרים יער מאוניברסיטת תל-אביב באמצעות מכון המחקר "מדגם" בתאריכים 27 עד 29 במרץ 2017, בקרב 600 מרואיינים המהווים מדגם מייצג של החברה הישראלית.
 מתוך המאמר " 51% מהערבים גאים להיות ישראלים"
באתר של המכון הישראלי לדמוקרטיה
יניב שגיא,
מנכ"ל גבעת חביבה

תגובות

  1. יניב מילים בסלע. אמן לכל מילה.
    יפעת

    השבמחק
  2. יניב מילים בסלע. אמן לכל מילה.
    יפעת

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

Arik Einstein

Little by little Eretz Yisrael, the Older and Better Eretz Yisrael, is being finished off, but there are moments in which I suddenly feel that the change is happening with one sharp swoop of a sword. Such a moment came tonight when we were told about the death of Arik Einstein. A deja vu of sorts – once again Ichilov, once again Beni Barbash, the Hospital Director in a choked up voice in front of the cameras. Once again shock and real and all-encompassing sadness from all parts of the public, and once again memorial candles outside of the hospital. And once again, Shalom Chaver, just like Arik sang for Yitzhak. For me, Arik Einstein was an entire culture that combines music with a vast love of the Israel that once was. An Israel of modesty, an Israel of simplicity where we make our way slowly and we think about the poor soldiers who are lying in the mud right now, an Israel that sometimes makes our hearts ache from its direction and we feel that the country has g...

ממשלת ישראל טעתה בהחלטתה להוציא את התנועה האסלאמית מחוץ לחוק

ממשלת ישראל טעתה בהחלטתה להוציא את התנועה האסלאמית – הפלג הצפוני אל מחוץ לחוק.  צעד זה מראה חוסר תובנה והבנה של החברה הערבית, מרכיביה והמגמות שפועלות בתוכה. עדיף למדינת ישראל, וליחסי יהודים וערבים יחסים שקופים, וכנים, גם אם הם מאתגרים וקשים לפעמים.  ברור שפעילות התנועה האסלאמית – הפלג הצפוני לא תאמה את ציפיות חלק גדול מהציבור היהודי, ואף חלקים בציבור הערבי, אבל עדיף שהיא תהיה ציבורית ושקופה מאשר שתהיה סודית ומחתרתית.  מנכ"ל גבעת חביבה יניב שגיא, ומוחמד דראושה מנהל המרכז לחברה משותפת אמרו: "שיח נרטיבים מנוגדים הוא שיח קשה ומאתגר, אבל הוא עדיף על שיח חירשים.  עדיף שהמדינה תתמודד עם הנושאים שמעלה השיח הזה בדרכים יותר דמוקרטיות ויותר חינוכיות מאשר הבחירה בבריחה על ידי הוצאת התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק.  יחסי יהודים וערבים במדינה הם בחשיבות לאומית עליונה, וכל צעד שננקט בזירה הזו צריך להיות צעד משותף של המנהיגות של שני הצדדים ולא רק במעמד של צד אחד כפי שנעשה כאן." הם הוסיפו: " זה הזמן שבו כל הגורמים הפוליטיים במדינה נדרשים לגלות אחריות, להתגייס ...

גבעת חביבה מרכינה את ראשה על מותו של ויקטור שם טוב

שם טוב שהיה מזכ"ל מפ"ם, חבר כנסת ותיק ושר הבריאות והסעד היה בשבילנו ובשביל רבים רבים בארץ הזאת דמות מופת פוליטית. ויקטור שילב בין מחויבות מוחלטת לשלום וצדק חברתי קשורים בהכרח אחד לשני. בדרכו הפוליטית באו לידי ביטוי נועם הליכותיו, יושרו האישי והציבורי , אומץ הלב ודבקותו בערכים גם כאשר המחיר הפוליטי גבוה. "אחוות עמים" לא הייתה רק מטבע לשוני עבורו והיה זה שם-טוב שכשר בריאות מינה תחתיו את סגן השר הערבי הראשון בתולדות המדינה, עבד אל-עזיז א-זועבי המנוח. כה מעטים מסוגלים היו לפעול בשדה הפוליטי ולהצליח לשמר מצפן ערכי ברור שכזה. באוקטובר 1982, 5 חודשים לפני רצח אמיל גרינצווייג ו-13 שנה לפני רצח רבין, פרסם ויקטור בעיתון "מעריב"  מאמר תחת הכותרת "מכתב גלוי לרוצח שלי".  במכתב זה מקונן ויקטור על הרצח הקולקטיבי של הדמוקרטיה בישראל. על השנאה, ההפחדה וההוקעה של מנהיגי השמאל כבוגדים. ויקטור ראה מוקדם ורחוק, למרבה הכאב נבואתו הקודרת התגשמה ברצח גרינצווייג ורבין וממשיכה להתגשם עד היום כאשר הדמוקרטיה הישראלית ממשיכה לעמוד תחת ההתקפות הפרועות של הימין. כמה סמל...