כיכר רבין

ככה נראתה כיכר רבין המלאה אתמול בערב. בשנה ה-21 לרצח הפוליטי של ראש ממשלת ישראל סוף סוף הרצח הזה מקבל את העיסוק הציבורי שהוא צריך לקבל. לא עוד "פסטירבין" של אחדות לאומית מזויפת שבנויה על השתקת המשמעות הפוליטית העצומה והאיומה של הרצח. מעכשיו יש חלוקה נכונה של שלושה מרכיבים שילוו את זיכרון הרצח : המדינה תהיה אחראית על טקסי זיכרון ממלכתיים בכנסת ובהר הרצל, תנועות הנוער יהיו אחראיות על שיח משותף בניסיון לחזק את היכולת של המדינה שלנו להכיל שונות ולשמור על הדמוקרטיה. והמחנה הפוליטי שהובל על ידי רבין בניסיון להביא שלום, לסיים את הכיבוש, להביא לצדק חברתי ולהבטיח את הדמוקרטיה, המחנה הזה ייצא לכיכר רבין ויזכיר לעצמו ולציבור על מה נרצח רבין ואת מחויבותו להפסיק להתחפש לימין מתון או מרכז מדומה על מנת לקבל תמיכה. לרבין ראש הממשלה הייתה דרך ברורה ועל זה הוא נרצח. הוא, מר בטחון, הבין שלא יהיה לישראל בטחון ללא שלום. הוא הבין שיש דרך לעשות שלום והיה מוכן לצעוד את הדרך הזאת. הוא נרצח כי היה כאן ציבור גדול שהיה מוכן לעשות הכול על מנת למנוע את חזון השלום. את חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים. ציבור שהסית וקילל ורדף ויצר את הלגיטימציה לפסקי הלכה של רבנים מרכזיים שממשיכים עד היום להוביל תלמידים רבים. ציבור שהעומד בראשו הצליח לתרגם את הרצח הפוליטי לניצחון פוליטי בבחירות תוך פחות משנה ומאז הוא מולך עלינו וממשיך להסית ולהשניא, להפחיד ולבנות את המצע להאשמת מתנגדיו כבוגדים. ולכן לעצרת יש תפקיד פוליטי ברור שאפילו הצליח לעורר את המחנה הציוני לעשות מעשה. אותה מפלגה שניהלה מו"מ מביש עם ביבי על מנת להיות חלק מממשלתו, אותה מפלגה שכבר איננה מגדירה את עצמה כשמאל, וגם במהלך היום שקדם לעצרת ניסתה בעצמה להדיר את ראשת מרצ ויחד איתה את ציבור בוחריה מהעצרת, זו המפלגה שבזכותה התקיימה העצרת הפוליטית של מחנה שלם. מחנה השלום. וכן, אם זה לא היה ברור להם עד העצרת אתמול המחנה שלהם הוא השמאל. בניגוד ליועצים האסטרטגיים הפוליטיים למיניהם שמסתכלים על סקרי דעת הקהל של האתמול. מנהיגים פוליטיים צריכים לכוון אל המהות של שליחותם ולבנות את הפלטפורמה הפוליטית להצלחת דרכם. לא יעזור להתעלם ממהותך, להתחפש למי שאתה לא, לדחות ולהתעלם משותפים לדרך. את התוצאות של הדרך הזו רואים בסקרים העגומים של "המחנה הציוני". את הציבור לא מרמים. מי שרוצה להיות "מרכז" יצביע ל"מרכז" אמיתי. יש לו את יאיר לפיד ואת כחלון כבר עכשיו ולקראת הבחירות הוא גם יקבל את בוגי ואת גדעון סער. אם במשהו היה מסר ברור לכיכר של עשרות אלפים של אנשים בוגרים, ללא תנועות הנוער, שהיו מרכיב משמעותי באכלוס הכיכר בעבר זה שיש בשלות ציבורית לשותפות פוליטית נרחבת של שמאל חדש. שמאל שמבטא שותפות של כל מי שמאמין בערכי היסוד של מדינת ישראל כפי שבוטאו בחזון "מגילת העצמאות": מדינת לאום דמוקרטית של העם היהודי, המבוססת על שיוויון מלא לכל אזרחיה (יהודים וערבים) ומשתלבת במזרח התיכון על בסיס שלום עם שאר העמים באזור. שבעים אלף האנשים שגדשו את הכיכר אתמול מאמינים ברלבנטיות של החזון הזה גם היום. הם מאמינים שיש דרך ליישם את החזון הזה ושבלעדיו אין עתיד לדמוקרטיה, לציונות וליכולת להתקיים כאן. הם לא מאמינים בנסיון לשסות יהודים בערבים, ימנים בשמאלנים ואשכנזים במזרחים. הם כן מאמינים שרב המשותף על המפריד, שניתן לקיים בישראל חברה משותפת ושיוויונית לכל האזרחים מכול חלקי הארץ והעם , והם אפילו מאמינים שניתן לחזור לדרך השלום. בציבור הגדול שהגיע לעצרת הפוליטית שבעקבות רצח רבין העביר שני מסרים: לא התייאשנו ויש לנו ציפייה למאבק פוליטי לשינוי.
מי שהגיע לבד ומיואש יצא כחלק מציבור גדול שמוכן לעבוד קשה בשביל שינוי. עכשיו צריך שגם המנהיגים הפוליטים יבינו את המסר הזה וייבנו את האלטרנטיבה הפוליטית שלמעשה לא קיימת כאן מאז מוצ"ש של הרביעי לנובמבר 1995.