לפני שבוע, לרגע, היה נדמה שקרן אור בוקעת בחשכה. ראש הממשלה וראש האופוזיציה דיברו יחדיו על הזדמנות היסטורית לשלום שמצדיקה את השותפות ביניהם. למחרת התברר שהאור היה מהקטר של רכבת המלחמה והשנאה... וקיבלנו ממשלת ימין לאומנית.
בבחירה בין שלום למלחמה, בין דמוקרטיה מחברת לבין אתנוקרטיה,
בבחירה בין פוליטיקה של פחד לפוליטיקה של תקווה, שוב ושוב בוחרת ארצי האהובה את המדרון החלקלק שמוביל לאובדנה.
אבל אנחנו לא התכנסנו כאן היום לשם הבכי והכעס. אנחנו התכנסנו ביחד בשביל לחזק את הבנייה, את השותפות, את התקווה, את האור האמיתי ולא המדומה.
התכנסנו ביחד כי אנחנו מחוברים ושותפים לחברה שצועדת במדרון החלקלק, אבל גם פועלים למנוע את ההתרסקות ולייצר אלטרנטיבה.
קונפיציוס שחי לפני 2500 שנה ונחשב כגדול הפילוסופים הסינים אמר: "כשחבורת אנשים צועדת במדרון, האחרון נמצא במקום הכי גבוה."
ואנחנו אכן במדרון, אבל אנחנו גם האחרונים שנמצאים במקום הכי גבוה שמחייב אחריות רבה, אסטרטגיה ברורה, ביצוע מדויק, אמונה בדרך ואהבה. כן, אהבה.
מרטין לותר קינג אמר: "אהבה היא הכוח היחיד אשר יכול להפוך שנאה לחברות."
ואצלנו בישראל מדברים בבוז כנגד " אוהבי ערבים" או מי שרוצה לקיים שותפות עם ה"זועביז"
ואני אומר – מי שמדבר על ערבים נוהרים, ומי שלא מוכן לקיים שותפות עם אזרחי ישראל הערבים, ומי שרואה באהבת ערבים טעות או חיסרון, אלה גם אלה מסכנים את עתידנו , את עתידה של ארצנו המשותפת – ישראל.
יש לי וידוי קטן – אני אוהב ערבים.
אני אוהב את ריאד ואת מוחמד השותפים שלי שבכל יום אני לומד מהם משהו חדש. ואני אוהב את סאמר ואנהר וג'זאל וזאכריה ונסרין וחסן ושאר חבריי הנפלאים כאן בגבעת חביבה שאיתם אנחנו הופכים שנאה לחברות באמצעות האהבה.
אבל אני לא מסתפק רק באהבה – אני ממש חוגג את ההזדמנות לחיות ביחד עם ערבים. אני חוגג את העושר והמגוון התרבותי, את השונות המעשירה, את ההזדמנויות לפיתוח כלכלי, את המאכלים ואת המוזיקה שעוד נשמע ממנה היום.
כמו שאמר כאן בכנס גבעת חביבה לפני שנה, נשיא המדינה רובי ריבלין, "לא נגזר עלינו לחיות ביחד – נועדנו לחיות ביחד"
בנאומו האחרון של מרתין לותר קינג, יום לפני רציחתו הוא אמר: "רק כאשר חשוך מספיק, יכול אדם לראות את הכוכבים." ועכשיו חשוך כאן מספיק ואכן ניתן לראות את הכוכבים.
הכוכבים הם אנשים רבים וארגונים נפלאים מקרב החברה האזרחית שלא מוכנים לוותר על החברה המשותפת והשוויונית. אלו הם שותפינו לדרך שעושים מלאכת קודש יום יום. והכוכבים נמצאים במגזר הפרטי וגם שם בונים את מסילות השותפות, את הכלכלה המחברת והשוויונית ואת התמיכה הפילנטרופית בחברה המשותפת. והכוכבים נמצאים גם במגזר הציבורי – הם ראשי הרשויות שבונים שותפות בין קהילות שכנות, הכוכבים גם יושבים בכנסת ויש כאלה אפילו בממשלה. הם עובדים בפקידות הממשלתית בכול משרדי הממשלה- המשותף לכולם זה ההבנה שעתידה של ישראל תלוי בהצלחתנו לקיים כאן חברה משותפת.
סגן השר הערבי הראשון בממשלות ישראל התמנה בשנת 1971.
8 שנים לפני זה הוא היה שותף להקמת המרכז היהודי ערבי הראשון בישראל – כאן בגבעת חביבה. הוא היה ח"כ ממפ"ם וקראו לו עבד אל עזיז זועבי . מוכרת לנו היטב אמירתו המפורסמת: "לבטי כערבי-ישראלי נובעים מן העובדה שעמי שלי נמצא במצב מלחמה עם מדינתי"
כל עוד יימשך מעגל הדמים של הסכסוך הישראלי פלסטיני,
כול עוד יימשך הכיבוש האיום שהורס את ישראל ,
לעולם יהיו אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים קרועים
בין מדינתם לבין עמם.
אבל אף על פי כן אלו הם שותפיי בבניית החברה המשותפת.
ביחד אנחנו לא נכנעים לפרקטיקות של מלחמה , שנאה והדרה. אנחנו מייצרים את הפרקטיקות של חיים משותפים הבנויים על שוויון.
אנחנו עושים זאת באמצעות חיבור ארוך ועמוק בין רשויות שכנות, שמייצרות שותפויות מוניציפאליות, קהילתיות וחינוכיות.
אנחנו עושים את זה ביצירת תהליך חינוכי רב שנתי ורב גילאי שמצליח להתגבר על ההפרדה הכמעט מוחלטת שקיימת בין ילדי
ישראל הערבים והיהודים. אנחנו עושים את בתכניות שיוצרות בסיס של שוויון והשתלבות,
ואנחנו עושים את זה באמצעות הוראת השפה העברית לערבים והערבית ליהודים.
אלפי זרעים נזרעים מדי שנה בלבבות . זרעים חזקים ועמידים שיצליחו להיקלט באדמה הקשה של הפחד והשנאה שעליה חורשים הפוליטיקאים של האתמול.
זרעים שמייצרים שתילים עמידים שצומחים כעצים רעננים שבצילם גדלים מנהיגי המחר.
ואם תחשבו שמדובר בפנטזיות או הזיות אספר לכם שאנחנו גם מודדים ומעריכים את כל התכניות שלנו ורואים מקרוב את ההצלחות, וגם לומדים את הכישלונות ואיך לשפר.
וכן, אנחנו משתפרים ומתרחבים.
ולכן אני אופטימי ולא שותף לנהי ולבכי על החושך.
יום אחרי יום אנחנו בונים את החברה המשותפת:
את הבית המשותף - של המאה אחוז ולא רק של ה80 אחוז מקרב הרוב הלאומי ,
הבית שבו כול האזרחים מרגישים בבית, מכבדים אחד את השני, סובלניים, מכילים שונות, בעלי אחריות משותפת.
בית שבו כולם חווים תחושה של שייכות ובעלות משותפת.
חברה של שווים כפי שהוגדרה בחזון המקורי של הארץ הזאת - במגילת העצמאות.
אני גאה לסיים את דבריי בציטוט מהברכה המיוחדת שקיבלנו לכנס זה מנשיא ארצות הברית ברק אובמה. וכך הוא כתב : "כאשר אנשים מרקע ומוצא שונה מתעלים מעל המחלוקות ביניהם ומשתפים פעולה למען תכלית משותפת, יש ביכולתם לשנות את מהלך ההיסטוריה"
כולנו ביחד נשנה את מהלך ההיסטוריה ונעניק תקווה חדשה לאזרחי ישראל.
בבחירה בין שלום למלחמה, בין דמוקרטיה מחברת לבין אתנוקרטיה,
בבחירה בין פוליטיקה של פחד לפוליטיקה של תקווה, שוב ושוב בוחרת ארצי האהובה את המדרון החלקלק שמוביל לאובדנה.
אבל אנחנו לא התכנסנו כאן היום לשם הבכי והכעס. אנחנו התכנסנו ביחד בשביל לחזק את הבנייה, את השותפות, את התקווה, את האור האמיתי ולא המדומה.
התכנסנו ביחד כי אנחנו מחוברים ושותפים לחברה שצועדת במדרון החלקלק, אבל גם פועלים למנוע את ההתרסקות ולייצר אלטרנטיבה.
קונפיציוס שחי לפני 2500 שנה ונחשב כגדול הפילוסופים הסינים אמר: "כשחבורת אנשים צועדת במדרון, האחרון נמצא במקום הכי גבוה."
ואנחנו אכן במדרון, אבל אנחנו גם האחרונים שנמצאים במקום הכי גבוה שמחייב אחריות רבה, אסטרטגיה ברורה, ביצוע מדויק, אמונה בדרך ואהבה. כן, אהבה.
מרטין לותר קינג אמר: "אהבה היא הכוח היחיד אשר יכול להפוך שנאה לחברות."
ואצלנו בישראל מדברים בבוז כנגד " אוהבי ערבים" או מי שרוצה לקיים שותפות עם ה"זועביז"
ואני אומר – מי שמדבר על ערבים נוהרים, ומי שלא מוכן לקיים שותפות עם אזרחי ישראל הערבים, ומי שרואה באהבת ערבים טעות או חיסרון, אלה גם אלה מסכנים את עתידנו , את עתידה של ארצנו המשותפת – ישראל.
יש לי וידוי קטן – אני אוהב ערבים.
אני אוהב את ריאד ואת מוחמד השותפים שלי שבכל יום אני לומד מהם משהו חדש. ואני אוהב את סאמר ואנהר וג'זאל וזאכריה ונסרין וחסן ושאר חבריי הנפלאים כאן בגבעת חביבה שאיתם אנחנו הופכים שנאה לחברות באמצעות האהבה.
אבל אני לא מסתפק רק באהבה – אני ממש חוגג את ההזדמנות לחיות ביחד עם ערבים. אני חוגג את העושר והמגוון התרבותי, את השונות המעשירה, את ההזדמנויות לפיתוח כלכלי, את המאכלים ואת המוזיקה שעוד נשמע ממנה היום.
כמו שאמר כאן בכנס גבעת חביבה לפני שנה, נשיא המדינה רובי ריבלין, "לא נגזר עלינו לחיות ביחד – נועדנו לחיות ביחד"
בנאומו האחרון של מרתין לותר קינג, יום לפני רציחתו הוא אמר: "רק כאשר חשוך מספיק, יכול אדם לראות את הכוכבים." ועכשיו חשוך כאן מספיק ואכן ניתן לראות את הכוכבים.
הכוכבים הם אנשים רבים וארגונים נפלאים מקרב החברה האזרחית שלא מוכנים לוותר על החברה המשותפת והשוויונית. אלו הם שותפינו לדרך שעושים מלאכת קודש יום יום. והכוכבים נמצאים במגזר הפרטי וגם שם בונים את מסילות השותפות, את הכלכלה המחברת והשוויונית ואת התמיכה הפילנטרופית בחברה המשותפת. והכוכבים נמצאים גם במגזר הציבורי – הם ראשי הרשויות שבונים שותפות בין קהילות שכנות, הכוכבים גם יושבים בכנסת ויש כאלה אפילו בממשלה. הם עובדים בפקידות הממשלתית בכול משרדי הממשלה- המשותף לכולם זה ההבנה שעתידה של ישראל תלוי בהצלחתנו לקיים כאן חברה משותפת.
סגן השר הערבי הראשון בממשלות ישראל התמנה בשנת 1971.
8 שנים לפני זה הוא היה שותף להקמת המרכז היהודי ערבי הראשון בישראל – כאן בגבעת חביבה. הוא היה ח"כ ממפ"ם וקראו לו עבד אל עזיז זועבי . מוכרת לנו היטב אמירתו המפורסמת: "לבטי כערבי-ישראלי נובעים מן העובדה שעמי שלי נמצא במצב מלחמה עם מדינתי"
כל עוד יימשך מעגל הדמים של הסכסוך הישראלי פלסטיני,
כול עוד יימשך הכיבוש האיום שהורס את ישראל ,
לעולם יהיו אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים קרועים
בין מדינתם לבין עמם.
אבל אף על פי כן אלו הם שותפיי בבניית החברה המשותפת.
ביחד אנחנו לא נכנעים לפרקטיקות של מלחמה , שנאה והדרה. אנחנו מייצרים את הפרקטיקות של חיים משותפים הבנויים על שוויון.
אנחנו עושים זאת באמצעות חיבור ארוך ועמוק בין רשויות שכנות, שמייצרות שותפויות מוניציפאליות, קהילתיות וחינוכיות.
אנחנו עושים את זה ביצירת תהליך חינוכי רב שנתי ורב גילאי שמצליח להתגבר על ההפרדה הכמעט מוחלטת שקיימת בין ילדי
ישראל הערבים והיהודים. אנחנו עושים את בתכניות שיוצרות בסיס של שוויון והשתלבות,
ואנחנו עושים את זה באמצעות הוראת השפה העברית לערבים והערבית ליהודים.
אלפי זרעים נזרעים מדי שנה בלבבות . זרעים חזקים ועמידים שיצליחו להיקלט באדמה הקשה של הפחד והשנאה שעליה חורשים הפוליטיקאים של האתמול.
זרעים שמייצרים שתילים עמידים שצומחים כעצים רעננים שבצילם גדלים מנהיגי המחר.
ואם תחשבו שמדובר בפנטזיות או הזיות אספר לכם שאנחנו גם מודדים ומעריכים את כל התכניות שלנו ורואים מקרוב את ההצלחות, וגם לומדים את הכישלונות ואיך לשפר.
וכן, אנחנו משתפרים ומתרחבים.
ולכן אני אופטימי ולא שותף לנהי ולבכי על החושך.
יום אחרי יום אנחנו בונים את החברה המשותפת:
את הבית המשותף - של המאה אחוז ולא רק של ה80 אחוז מקרב הרוב הלאומי ,
הבית שבו כול האזרחים מרגישים בבית, מכבדים אחד את השני, סובלניים, מכילים שונות, בעלי אחריות משותפת.
בית שבו כולם חווים תחושה של שייכות ובעלות משותפת.
חברה של שווים כפי שהוגדרה בחזון המקורי של הארץ הזאת - במגילת העצמאות.
אני גאה לסיים את דבריי בציטוט מהברכה המיוחדת שקיבלנו לכנס זה מנשיא ארצות הברית ברק אובמה. וכך הוא כתב : "כאשר אנשים מרקע ומוצא שונה מתעלים מעל המחלוקות ביניהם ומשתפים פעולה למען תכלית משותפת, יש ביכולתם לשנות את מהלך ההיסטוריה"
כולנו ביחד נשנה את מהלך ההיסטוריה ונעניק תקווה חדשה לאזרחי ישראל.
יניב שגיא,
מנכ"ל גבעת חביבה
ישר כוח!
השבמחק