כאשר מלאו 60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה החליטו באו"ם לקבוע
יום זיכרון בינלאומי להנצחת קורבנות השואה וקבעו אותו ל27 לינואר היום בו נכנס
הצבא האדום לאושוויץ. באו"ם הוחלט לעודד את המדינות
החברות בו לפתח תוכניות לימוד שישפיעו על הדורות הצעירים ללמוד את לקחי השואה, על מנת
למנוע פשעים עתידיים. לדחות כל ניסיון להכחיש את השואה ולגנות כל תופעה של חוסר סובלנות
דתית, גילויי גזענות ואלימות נגד קבוצות על בסיס אתני או דתי. אצלנו
בישראל מתמקדים ביום הזה באנטישמיות וכך התבשרנו שהשבוע בישיבת הממשלה השר בנט
שהינו גם שר החינוך וגם שר התפוצות הציג לקראת יום השואה הבינלאומי את דו"ח
האנטישמיות. ב"ישראל היום" מדווחים שעולה
מהדו"ח כי יותר מ-40% מאזרחי האיחוד האירופי מחזיקים בדעות אנטישמיות, מסכימים
עם הטענה שישראל מתנהגת כפי שהתנהגו הנאצים, או שישראל מנהלת מלחמת השמדה נגד הפלסטינים. אבל האנטישמיות לא עוצרת בגבולות אירופה, ומרימה ראשה גם בארצות הברית:
75 אחוזים מהסטודנטים היהודים בקמפוסים בארצות הברית חוו אנטישמיות או שהיו עדים לה. סיכם השר נפתלי בנט, "האנטישמיות חותרת בשקט למצוא מקום בטוח במבנים של האקדמיה ותחת גגות של ארגונים העוסקים לכאורה בזכויות
אדם, ומשם היא מחריפה את ההסתה ואת השנאה".
הנה לנו הנרטיב השלם, כפי שרואים אותו ראש הממשלה ושריו המרכזיים,
שמסביר את מה שקורא סביבנו בחודשים האחרונים, כאן בישראל: העולם הוא אנטישמי. כולם
שונאים אותנו וכולם נגדנו. ככה באירופה, ככה בארצות הברית, ככה ברחבי המזרח התיכון
הדע"אשי וככה גם בקרב ערבי ישראל האזרחים הלא נאמנים למדינתנו. היות שכך
הסביר לנו ראש ממשלתנו לאחרונה ש"לנצח נאכל חרב" והסבירו לנו שר החינוך
ושרת המשפטים ועמותות הימין שהם קשורים אליהן בעבותות שארגוני זכויות אדם בישראל הם בוגדים שיש לחשוף
אותם ולרדוף אותם. והוסיף השר יריב לוין שיש להוציאם מחוץ לחוק בדיוק כפי שהוצאנו
את הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק בניגוד להמלצות השב"כ ולמרות
שלא הואשמו בטרור. והמשיך שר החינוך שפוסל ספרים ויצירות אמנות שעשויים להפריע
בהנחלת הנרטיב "הנכון" והוסיפה שרת התרבות שתדאג שלא יהיו תקציבי תרבות
למי שלא מאמץ את הנרטיב שלנו.
יש לי תחושה שבתודעה שלנו אנחנו לא מציינים היום את יום השואה
הבינלאומי 71 שנה לאחר שהצורר הנאצי ניגף. בתחושה שלנו אנחנו קורבן אקטיבי לטימטום
ולשנאה האנטישמית של העולם כולו היום כאז. אנחנו עדיין נמצאים בבונקר ברחוב מילא
18 עם אנילביץ ולוחמיו הנצורים ומסביבנו רק רוע ואסון. היות שזו תמונת המצב אליבא
דממשלת ישראל גם את יום השואה הבינלאומי צריך לגייס להנחיל את השיעור והלקח, לטפח
את הפוליטיקה של הפחד ולהעצים את הדה-לגיטימציה כנגד "הבוגדים"/
"השתולים" / "הסמולנים".
ביולי 1948 היה אבי בן עשר, אבי
פליט שואה ויתום מאב, ניצול ממחנות הזוועה בטרנסניסטריה. התנועה הציונית ומדינת
ישראל הצילו אותו והעניקו לו חרות ועתיד חדש. אבל היום "התהפכנו" אנו
הורסים את הציונות שאפשרה לעם היהודי להקים בית לאומי שבלעדיו אין ולא יהיה עתיד
ליהדות. העולם איננו שונא יהודים הוא כועס על ישראל. מה שאנחנו רואים וחווים זה
אנטי-ישראליות ולא אנטי-שמיות. הנרטיב שפיתחנו מוביל אותנו לקיים מדיניות של שלילת
חירות ואפליה כנגד הפלסטינים בשטחים הכבושים ואי שוויון כנגד אזרחי ישראל
הערבים-פלסטינים . את זה רואה העולם וכבר לא מוכן לקבל. על זה אנחנו מותקפים ולא
על עצם היותנו יהודים. במובנים רבים מדינת ישראל שהוקמה עלי ידי התנועה הציונית על
מנת להקנות בטחון קיומי לעם היהודי, מקלט פיזי ובית רוחני-תרבותי. דווקא המדינה
שהקמנו כאן בשביל להבטיח את ביטחונם של היהודים מהווה כיום מקור לאי הביטחון שחשים
יהודים ברחבי העולם. במו ידינו אנחנו הורסים את תכלית הציונות.
הלקח שהייתי רוצה שיילמד ביום השואה הבינלאומי הוא בדיוק מה שעליו
החליטו בצוותא אומות העולם לפני 11 שנים: לפעול כנגד כול אפליה לאומית העדר
סובלנות דתית, גזענות ואלימות נגד קבוצות על בסיס אתני ודתי. זה הלקח שיבטיח
שלעולם לא תהיה עוד שואה . לא לנו ולא לאף לאום אחר בעולם. זהו הלקח שיעזור לנו
לבנות כאן מדינה שתהווה מקור לגאווה ולביטחון לעם היהודי ברחבי העולם וגם לכול
אזרחי המדינה הלא יהודים. אזרחי המדינה הפלסטינים שנועדנו לחיות בצוותא עימם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה