קול גבעת חביבה

השבוע ביום שלישי ה28/4 תתקיים שביתה כללית בחברה הערבית בישראל. היא הוכרזה כמחאה על שרשרת הריסות בתים שהיו בשבועות האחרונים בישובים הערביים. נהרסו בית בכפר כנא בגליל וחמישה בתים בדהמש שבין רמלה ולוד. המדיניות של הריסת הבתים מבוססת אמנם על תואנות חוקיות, אך היא אינה אלא תוצאה של אפליה מתמשכת - בהקצאת קרקעות ציבוריות, בתכנון הישובים, ובמציאת פתרונות למצוקת הדיור. בכפר כנא, שבה נהרס בית משפחת ח'טיב, התגוררו כ-15 אלף תושבים כשנכנסה לתוקף תוכנית המתאר ב-1995. כעת, עשרים שנה אחר כך, עדיין אין תוכנית מתאר חדשה, אך מספר התושבים עלה ל-25 אלף. הכפר דהמש, ש-16 מבתיו מיועדים להריסה, הוא כפר לא מוכר היושב על אדמות פרטיות של תושביו, המדינה איננה מקיימת דיאלוג עם התושבים , איננה מכירה בכפר ולכן גם מיועדים הבתים להריסה. בעיית הבניה בחברה הערבית קיימת מזה שנים רבות. לרוב היא איננה מוסדרת בגלל העדר תכניות מתאר בחלק גדול מהיישובים הערבים במדינה, ובחלק אחר בגלל שקיימים יישובים שבכלל אינם מוכרים למרות שהם קיימים לפני קום המדינה, ובמקרים אחדים בגלל טעויות תכנון של מנהל התכנון שלא העניק לגי...

נולדתי בשלהי 1963 להורים חברי קיבוץ. אבא שהגיע 15 שנה קודם כפליט-יתום מהשואה וזכה לפתוח בחיים חדשים בעין השופט ואמא בת קיבוץ מרחביה. הורים שמוצניקים. ישראליים. ציוניים. מושרשים עמוק באתוס הציוני של מלחמה ושלום. ישראל הנאבקת על קיומה , שואפת לשלום ונאלצת להתגונן במלחמה. שני דברים זכורים לי היטב מילדותי בהקשר זה: הראשון היה העובדה שהוריי לא הסכימו שיהיו לי צעצועים של כלי נשק – לא רובים ולא אקדחים, לא חיילים ולא טנקים – כאלה היו אצל ילדים אחרים אבל אצלנו בבית חשבו שיש משחקים מתאימים יותר. השני היה מה שבטח שמעו הרבה ילדים נוספים בני דורי ועדיין אני יכול לשמוע את ההד של מילותיו של אבי אז בילדותי "כשתגדל יהיה כאן שלום, אתה כבר לא תצטרך להיות חיל ולצאת למלחמה". כשהייתי בן 3 ושמונה חודשים נשמעה הסירנה בקיבוץ והואצנו למקלטים. מלחמת ששת הימים . זהו כנראה זיכרון הילדות הראשון שמוטבע בי. כשהגיע זמני להתגייס השנה הייתה 1982 . ישראל שלי כבר הייתה עמוק בלבנון. התגייסתי לסיירת צנחנים והשתחררתי מסיירת המילואים של אחת מחטיבות הצנחנים 23 שנים מאוחר יותר. הרבה שנים של סדיר ומילואים. הרבה צבא...