חשבון נפש אישי
ולאומי ביום גיוסו של בני לצה"ל
לפני 24
שנים נקשרה נפשי בנפשה של גליה, רעייתי, הייתי אז בן 26, מזכיר קיבוץ עין השופט. כשנה לאחר שחזרתי משליחות של השומר הצעיר
והסוכנות היהודית בארצות הברית , 4 שנים לאחר סיום השירות הסדיר שלי בסיירת
צנחנים שבו "ביליתי" כשנה במצטבר בפעילויות מבצעיות בלבנון, שנים שבהן
הספקתי במילואים לשרת באינתיפאדה הראשונה ושוב בתעסוקה בלבנון במסגרת פלס"ר
צנחנים של חטיבת מילואים. גליה הייתה משוחררת טרייה שסיימה זה עתה את שירותה הצבאי
כקצינת ת"ש של חטיבת גולני. אחרי חמש שנים של זוגיות התחתנו ונולד בננו הבכור
, תו שגיא. היום לאחר סיום שנת השרות האזרחית שלו בשומר הצעיר הוא התגייס לצבא
לשרות קרבי בנח"ל. בעיצומה של המלחמה בעזה הצטרף הדור הבא למעגל הלחימה – עד
מתי ?
לפני
77 שנים נולד אבא שלי, יעקב שגיא (ויסמן) בבוקרשט שברומניה. כשהיה בן 4 הגיע עם
הוריו לטרנסניסטריה. המקום הנוראי שאליו נשלחו רוב יהודי רומניה בשואה. לאחר 4
שנים של סבל רב הוא יצא משם , יתום מאב שניספה בשואה, והחל עם אמו ואחותו את המסע
לארץ ישראל. מסע שהושלם רק ביולי 1948 כשזכה בעקבות הקמת מדינת ישראל לעזוב את
מחנה המעצר בקפריסין ולעלות לארץ. בישראל
הוא התעקש לזכות ב"חיים חדשים" ובגיל 10 דרש מאימו לתת לו להגיע , לבדו,
לקיבוץ עין השופט . זהו הבית היהודי-ישראלי שאימץ את אבי הפליט-יתום. זהו הבית שלי
בו אני חבר ובו גדלים ילדינו.
אבא
שלי, שגדל במלחמה, חינך אותי לשלום. הוא לימד אותי שאלימות מביאה עוד אלימות
וששלום מביא חיים. אבא שלי שזכה לחיים חדשים בזכות הקמתה של מדינת ישראל לימד אותי
על הכפרים הערביים שהיו בסביבות עין השופט ועל החורבן שנגרם לתושביהם. חייל גדול
הוא לא היה. אומנם את שירותו התחיל בגולני ואף השתתף במבצע סיני, אבל בהמשך התגלה
כישרונו המוזיקאלי הנדיר. הוא הלחין את מארש גולני וסיים את השרות בתזמורת
צה"ל כאחד החצוצרנים הטובים בישראל. לחניו הפכו להיות מוכרים ומושרים בפי כול
– זמר עברי של ישראל החדשה שבה מתפתחת התרבות היהודית –עברית המודרנית: "שוב
יוצא הזמר אל הדרך", "עוד נשוב מחר", שיבולי פז" היו למוכרים
בשיריו אבל לי זכור עד כמה אהב את הלחן
שכתב לפסוק מחזון אחרית הימים שבישעיה ב': "וכתתו
חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד
מלחמה".
גדלתי כילד בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת
ולמרות שתי המלחמות שהיו בשנים אלה אבא שלי תמיד אמר לי "כשתהיה גדול כבר לא
תצטרך להיות חייל כי יהיה כאן שלום". לעולם
לא היו לי נשקים כצעצועים ולמרות כל זאת כשהגיע זמני להתגייס היה לי ברור שאעשה
כמיטב יכולתי. הגעתי לסיירת צנחנים והשתחררתי מסיירת המילואים לאחר 23 שנים שבהן
השתתפתי בכול מה שעבר על הארץ שלנו.
תו,
בני, נולד כשרבין היה ראש הממשלה. כאשר היה כאן את הניסיון האמיתי והמשמעותי ביותר
לעשות שלום עם העולם הערבי שסביבנו. אבל רבין נרצח בידי יהודי לאחר מסע הסתה שכלל
"דין רודף ודין מוסר", ואנחנו כעם לא מאמינים שהשלום אפשרי ובוחרים שוב
ושוב במי שממשיך להאכיל אותנו בחרב. את הבן שלי לעולם לא השליתי שלא יצטרך להיות
בצבא. חינכתי אותו על דרך השלום והכנתי אותו ליום שיאלץ להיות שותף לדרך המלחמה.
אלו החיים המורכבים כל כך במדינה הזאת שלנו. הילד שלי גדל על שוויון ערך האדם. על
ערכים של אחוות עמים, צדק חברתי ושותפות. על כך שמה שמגיע לי מגיע גם לאחר. הוא
גדל להיות אדם מוסרי ורגיש ועם המטען הזה הוא הצטרף היום לצבא שנמצא במלחמה. לצבא
שנאלץ לשרת את הכיבוש האחרון שקיים בעולם. לשרת דיכוי של החרות של מיליון וחצי
איש. צבא שמנסה לעשות את הבלתי אפשרי בניסיון לשמור על ערכי המוסר האנושי והיהודי
כאשר הוא נאלץ לפעול בתוך חברה אזרחית. אין צבא מוסרי ממנו, אבל גם אין צבא אחר
ששולט יום יום על חיי אזרחים ומגביל את חירותם כבר 47 שנה. ולמציאות הזאת אנחנו
שולחים את ילדינו ומתפללים שלא יפגעו. לא בגוף ולא בנפש.
בלב
כואב ליווינו את בננו היום להתחייל. כמה היינו רוצים שלא יאלץ להתמודד עם הצפוי לו
בשנים הבאות. אנחנו ההורים, שהיינו שם שנים, יודעים מה צפוי ומאמינים בכוחותיו לעבור
את זה בדרך הטובה והראויה ביותר, תפילתנו תלווה אותו.
מהיום
גם משתנה הברית שלי עם המדינה והדרישה שלי מראשיה. בננו מופקד בידיכם. אין לנו נכס
גדול מזה והוא באחריותכם. כשנסענו לצבא היום ברדיו דיברו על הלוויות של החיילים.
תו ביקש לכבות את הרדיו. לא להחליש את רוחו. מסביבנו עם שלם ברוח איתנה ואמונה
שלמה בנחיצותה וחשיבותה של המלחמה. עם קשה עורף, שלמד להאמין רק בכוח, שחושב ששלום
זו אשליה מסוכנת. ואני חשבתי היום שוב על אבא שלי. על הקווים המקבילים בין חייו
וחיי לבין גורלנו הלאומי. חשבתי על התובנות של ילד השואה שכה האמין בשלום ונחיצותו
להבטחת קיומה העתידי של מדינת ישראל כבית לעם היהודי. חשבתי גם על דרכי שלי שבמשך
יותר משני עשורים שירתי את דרך המלחמה וחינכתי לשלום, שלחמתי ב"חומת
מגן" בזמן שהכנתי מחנה שלום לנוער ישראלי ופלשתינאי.
האם
עוד ניתן להכיל את הפרדוקסים והסתירות האלה ? חבריי הרבים היהודים אומרים ברובם
שלא ניתן. תתפקח, הם אומרים לי. חבריי הרבים הערבים-פלשתינאים אומרים ברובם שלא
ניתן. תסרב, הם אומרים לי.
אבל
אני מתעקש להמשיך ולשלב את הבלתי משתלב בתקווה שיבוא יום ודרכי תגבר ותהפוך לנחלת
הרוב בארץ הזאת. אני מתעקש כי אני ציוני שחושב שאין קיום עתידי לעם היהודי ללא
מדינת ישראל. אני מתעקש כי אני מאמין בשוויון ערך האדם ודמוקרטיה ואני חושב שאין
קיום למדינה שלנו ללא דמוקרטיה שתעניק שוויון אמיתי לכול אזרחיה ללא הבדל מין גזע
דת ולאום. מבחינתי יש סכנה אמיתית ומיידית לעתידה של ישראל. יש סכנה לעתידו של העם
היהודי. התנועה הציונית באה לעולם במטרה אחת: להבטיח את קיומו ועתידו של העם
היהודי. המלחמה, הכיבוש, שנאת האחר המופנית לאזרחי ישראל הערבים כל אלה מאיימים
לכלותנו, מאיימים יותר מהטרוריסטים שמסביבנו אשר מוזנים מכוחה של המלחמה.
בחודש
האחרון "זכיתי" לחטוף גידופים רבים על העמדות האלה. "מוות
לשמאלנים" צעקו לי, "בוגד", "עוכר ישראל" – קראו
כנגדי.ממעמקים צפו על פני השטח השנאה היוקדת וההסתה כנגד מי שמעיז לחשוב ולהתבטא
אחרת.
היום
מציין העם היהודי את ה-9 באב. בית ראשון ושני נחרבו על שנאת חינם. האם אינכם רואים
את הסכנה לבית השלישי ???
אני
מאמין בבניית הגשרים בתוכנו ועם שכנינו. במקום שנאה וכעס אני מאמין בדיאלוג עם
האחר והשונה ממני. ידי המושטת לשלום היא זו שמאפשרת לי לגייס את בני לצבא.
תגובות
הוסף רשומת תגובה