לילה שקט יורד על הקיבוץ שלי.
בחוץ הפסטורליה חוגגת ברעש של
לילה:
פרה גועה ברפת, צרצרים מצרצרים על סף חלוני. רחש הממטרות שנותנות חיים
לדשא המיובש של הקיץ הישראלי . זוהי המוסיקה הכמעט הרמונית של הלילה בעין השופט
שבישראל
בפנים, נפשי סוערת ועיניי קרועות מן המראות שעולים מדמשק. זה כאן. ממש קרוב . רק 200 קילומטר צפונה
ומזרחה. רק שעתיים וחצי של נסיעה ברכב מפרידות בין השלווה לזוועה.
שורות שורות מוטלות הגוויות . 1300 בני אדם נטבחו כאן לידנו. מן המסך
נפלטות מראות האימה. הילדים, הילדים! והלב נקרע.
המבט הריק בעיניים, הקצף מהפה הגופות המפרכסים – ככה נראה טבח כימי.
וזה כאן ועכשיו
זה לא שם ואז
והעולם, אותו עולם, שותק ומאפשר. כאז כך היום. בעולם שבו אנחנו חיים
אין גבולות אדומים. אין מעשים שמשפחת האדם פשוט לא תאפשר. יש חשבונות קרים של
כדאיות ואדישות. יש הפניית המבט הצידה של "מה איכפת לי, הם אויבים שלנו , לא
?"
לא! הם בני אנוש, חסרי ישע ומגן. קורבנות של הרוע בהתגלמותו של הצד
האפל שבנו, של נשק שלא צריך להתקיים. שנמצא שם בסוריה כשהכתובת הרשומה עליו היא
הבית שלי בישראל, ועכשיו הוא מופנה כלפיהם. לא, זה לא משמח ולא מעודד אותי. זה
נורא וזה צריך להיפסק מיד!
שם בדמשק בבית שדומה לשלי אני רואה בנות קטנות בגיל של בתי בגופיה
כתומה ומכנסיים קצרות, בחולצה ורדרדה וחצאית ארוכה – שרועות דוממות . מתות. כאן
בעין השופט אינני יכול להירדם אני מחבק את מטר שלי בת ה-10 ומאמצה חזק לליבי,
מסניף את ריחה וסופר את נשימותיה הצלולות. בגופיה אדומה היא ישנה בשלווה, בתחושה
של מוגנות וביטחון כשל כך קרוב אליה צחנת הכימי הורסת את שאריות המוסר של האדם
בעולמה
ואנחנו ? האם נמשיך לשתוק ? האם נמשיך לחשוב שזה טוב שזה קורה להם ?
האם לא נבין שבעולם הקטן שלנו מה שקורה שם קורה גם כאן – ומה שקרה לנו אז קורה
היום לבני אדם אחרים לידינו, ומעמיק את הצריבה הטבועה כה עמוק בזהותנו ובפנימיותנו
כבני אנוש וכיהודים ?
תגובות
הוסף רשומת תגובה