על המשותף בין הטקס לציון 70 שנה למרד גטו ורשה לבין סדר פסח בעין השופט, ואיך ביקור אובמה מתחבר אליהם גם הוא
בשבוע האחרון נפלה בחלקי הזכות להיות שותף לשני אירועים שונים, אבל מאוד מחוברים.
הראשון:
הייתי שותף לטקס לציון 70 שנה למרד גטו ורשה, שהתקיים ביום חמישי האחרון
בוורשה הקפואה והמושלגת. כ-200 שמוצניקים בגיל 16 עד 85 עמדו שעה בקור של
מינוס ארבע מעלות בטקס ששילב בין כאב וגאווה, בין מחויבות ליהדות ולציונות
לבין מחויבות להומניזם אנושי, בין אחריות לחברה שלנו לבין הצורך למרוד
ולשנות את חולשותיה - כפי שעשו בוגרי התנועה שלנו שהובילו את המרד בגטו.
בקור הזה, כשג'ומס משתנק כאשר קרא את הוראת היום שכתב אבא קובנר לטקס דומה
שהתקיים לפני 25 שנה, וכשעליזה ויטיס שומרון, חברת קיבוץ גבעת עוז, שהייתה
שם לפני 70 שנה כקשרית בארגון היהודי הלוחם, סיפרה על הקשר בין התנועה
והמרד, מתחזקת התודעה של בני הנוער, שמהווים את "הסיכוי הנצחי של האנושות"
כדבריו של בובר, בקשר לדרכה של התנועה שאליה הם שייכים ולהגשמה הנדרשת של
אותם ערכים ממש במציאות שלנו כיום.
האירוע
השני: השנה נפלה בחלקי הזכות להוביל יחד עם משפחתי את הסדר בעין השופט,
שבו נטלו חלק 600 משתתפים. כנהוג אצלנו, לאחר תרועת הפתיחה והבאת השיבולים
מהשדה על ידי הילדים, נפתח הסדר בדבר המנחה. כך אמרתי: פסח
הוא החג שמציין ביהדות את הפיכתנו ממקבץ של יחידים לעם. בני ישראל הופכים
להיות עם כאשר הם יוצאים מעבדות לחירות, והם עושים את זה יחד. יש שני
ציוויים בולטים במסורת היהודית ביחס לפסח: הציווי הראשון הוא ההגדה. כנאמר,
"והגדת לבנך" - זהו ציווי חינוכי שמחייב אותנו, ההורים, לספר מדי שנה
לבנינו ולבנותינו, מה מחבר אותם לעם שלהם, ומה מתחייב מחיבור זה. מה הם
השורשים שלנו, ואיך הם מקרינים על מי שאנחנו כיום. הציווי השני הוא
המחויבות לחירות: "בכול דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא
ממצרים". אנחנו חייבים כל הזמן לחזור לנקודת המוצא של היציאה מהעבדות
לחירות. כי זו הנקודה הפנימית שבה נוצרנו. לא רק כעם, אלא גם כבני אדם.
בפסח אנחנו בוחנים מהי "מצרים" בשבילנו כיום. מה הם האזיקים שכובלים אותנו,
שעלינו להשתחרר מהם על מנת להיות חופשיים כעם וכבני אדם. שני הציוויים
האלה מתחברים בסיפור הבא: לפני 70 שנה בדיוק, בערב פסח 1943, החליטו הנאצים
לחסל את גטו וורשה. אל מול מכונת המלחמה הגרמנית האדירה התייצבו כמה מאות
לוחמי מחתרת יהודים, בהנהגת איש השומר הצעיר, מרדכי אנילביץ. הם יצאו
למלחמה על רוח האדם, על החירות, בידיעה שבסופה הם יפסידו את חייהם, אבל
ינצחו במאבק על החירות האנושית והיהודית. גם זה חלק מההגדה שלנו, שמחברת
בין השורשים שלנו כאדם וחברה לבין העם שלנו וערכי החירות. גיבורי המחתרת
בוורשה, אנשי השומר הצעיר - מרדכי אנילביץ, אריה וילנר, טוסיה אלטמן, שמואל
ברסלב, יוסף קפלן ורבים נוספים - היו חניכים בתנועה אשר הובלה על ידי חלק
ממייסדי הקיבוץ שלנו: אהרון וציפקה אפרת וזלמן לבנה, אשר היו חברי הנהגת
התנועה בפולין, וחברים נוספים שהדריכו בקנים. יש קו אחד שמחבר בין עין
השופט לבין הלוחמים בגטו ורשה בערב פסח לפני 70 שנה. קו של ערכים הנגזרים
מהיותנו יהודים, חלוצים, ציונים שמאמינים בשוויון ערכו של האדם וזכותו
להיות חופשי. השורשים שלנו נטועים בחיבורים של החג המופלא הזה: חג הפסח,
שמחבר אותנו לעמנו היהודי; חג האביב שמחבר אותנו לפריחה והצמיחה של אדמת
המולדת, אדמת עין השופט; וחג החירות שמחבר אותנו לערכים, שעל בסיסם נהיינו
מעם לחברה, נהיינו קיבוץ וקהילה.
בין
שני האירועים האלה ביקר אובמה בישראל. בנאום המרכזי שלו, לאחר שהדגיש את
מחויבותה של ארצו לביטחונה של ישראל ולקיומה, הוא פנה אלינו ואמר בפשטות:
חברים יקרים, הכיבוש הורס את המדינה המדהימה שנבנתה כאן. למענכם ולמען
העולם תעשו שלום. תחזרו ליהדות של מוסר ושל "תיקון עולם". זו דרככם
האמיתית. וגם דברים אלה מתחברים לחג הפסח ולמרד גטו ורשה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה