האם אנחנו באמת בני חורין?

מחר, כאשר נשב בשולחן הסדר ונעסוק בחירותנו, תעלה השאלה האם אנחנו באמת בני חורין? זו תהיה שעוסקים בה לא מעט. לכאורה, יש לנו מדינה עצמאית ואנחנו אדונים לגורלנו. אולם למעשה, אני מרגיש שאנחנו כבולים באזיקי הגזענות והשנאה, שמונעים מאיתנו להיות עם חופשי בארצנו.  

הגזענות והאלימות כל כך רווחות שהן הפכו להיות הנורמה. כבר כמעט שכחנו איך נראית חברה נורמלית. כך, חייל שיורה במחבל מנוטרל – כאשר כל שרשרת הפיקוד מהמ"פ לרמטכ"ל קבעה כי הוא עשה מעשה פסול – הופך ל"גיבור".

אבל טירוף המערכות איננו נחלתו הבלעדית של צד אחד במפה הפוליטית. כבר לפני 200 שנה קבע סמואל ג'ונסון כי הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל. כך, בישראל 2016 הפטריוטיזם, שבנוי על שנאת ערבים וגזענות, הוא המפלט האחרון של מי שמבקש את חיבת ההמונים, שליבם מוסת ומורעל בשנאת ערבים. מה שהחל בערב הבחירות אצל ראש ממשלה היסטרי, ששיחרר את גזענותו על מנת לנצח בבחירות, המשיך אצל ראש האופוזיציה, שנאבק על הישרדותו הפוליטית ומתחבר היטב להמון המוטרף כיכר.

לגזענות והאלימות יש מחיר, והוא החופש של כולנו. דמוקרטיה היא מרקם שברירי ופגיע, כאשר פוגעים בחלק אחד הכול מתפורר. לא יכולה להיות מדינה, כפי שהוזים רבים, שתהיה דמוקרטית וחופשית ליהודים אך דכאנית וכוחנית כלפי שאר העמים במרחב. מהר מאוד נגלה, שוב בדרך הקשה ושוב רק אחרי שיהיה מאוחר, שאותה אלימות מופנית כלפי כל האזרחים.

מדינה חופשית היא מדינה שיש בה ריבוי דעות. זו מדינה שיש בה גם ריבוי עמים ותפיסות לאומיות, ולכל אחד יש מקום – גם בלי לקבל על עצמו את הנראטיב של האחר. זו מדינה בה הצבא קובע נורמות צבאיות, האזרחים נורמות אזרחיות והמנהיגים יודעים לקרב ולא רק לפלג. זו המדינה היחידה ששווה ללכת בשבילה 40 שנה במדבר, המדינה היחידה ששווה להילחם עליה.

 יניב שגיא,

מנכ"ל גבעת חביבה