יש אלטרנטיבה לסכסוך המדמם

בשני הצדדים צריכים להכיר בכך שלא פותרים עוול ביצירת עוול חדש. להכיר בכך שמדי יום אנחנו עושים עוול נורא אחד לשני, ושלא ניתן לחיות כאן מבלי שיהיו לשני העמים חופש וחירות, שוויון וביטחון. כשנבין זאת, נתחיל את הדרך לשינוי 

דמיינו לרגע שאתם פלסטינים שחיים בגדה המערבית. זה קשה, אבל אפשרי. אתם חיים כמעט 50 שנה תחת כיבוש. רובכם, למעשה, לא מכירים מציאות אחרת. ניסיתם כבר הכול על מנת לזכות בחופש: שיתפתם פעולה עם ישראל, הובלתם התנגדות אלימה של טרור קטלני, קיבלתם את התפיסה של אבו מאזן של מאבק דיפלומטי לא אלים - שום דבר לא שינה את המציאות. ההפך. ישראל הלכה והתנחלה, כבר 450 אלף מתנחלים חיים סביבכם ומראים לכם מדי יום, ובאלימות, מי הריבון בארץ שלכם.

עכשיו תדמיינו שאתם יהודים מתיישבים ביהודה ושומרון. זה קשה, אבל אפשרי. מזה 40 שנה אתם מובילים את מפעל ההתיישבות הציונית היחידי שמתפתח בישראל. אנשי אידיאולוגיה, שמקריבים מעצמם למען כלל ישראל, ממש כמו שפעם היו הקיבוצים לפני שהתעייפו מלהיות כאלה. שנים אתם סופגים טרור מהפלסטינים, שהורגים ופוגעים בכם. שנים שממשלת ישראל מבלבלת אתכם: מחד היא מהללת אתכם, מאפשרת לכם להתנחל, ומחויבת לכם. מאידך היא מייבשת את הבנייה ולא מעניקה בטחון. אתם מאבדים את האמון במדינה ואת היכולת לחנך את הדור הצעיר לממלכתיות ולדמוקרטיה.

ועוד דמיון אחד, אחרון ודי: דמיינו שאתם ערבים אזרחי מדינת ישראל. זה קשה, אבל אפשרי. 67 שנים עברו מאז הנכבה, שבעקבותיה קמה המדינה שחקקה על מגילת העצמאות שלה שוויון לכל אזרחיה, והשאירה אתכם כאזרחים סוג ב', מופלים לרעה. אתם קרועים מדי יום בין עמכם הפלסטיני לבין מדינתכם ישראל. אינכם מוכנים לוותר על ההשתייכות הלאומית לאחיכם הפלסטינים ואינכם מוכנים לוותר על האזרחות הישראלית ועל זכותכם לשוויון מלא, בהתאם להיותה של מדינתכם דמוקרטית. מזה 15 שנים, מפרוץ האינתיפאדה השנייה ואירועי אוקטובר 2000, אתם כבר לא מוכנים שיזהו אתכם כערביי ישראל. לא, אתם פלסטינים אזרחי מדינת ישראל. דורשים שיכירו בכם ככאלה ויתייחסו אליכם כאזרחים שווים בחברה משותפת ודמוקרטית. אתם סופגים גזענות קשה בכל פעם שיש התפרצות של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ומגיבים ביתר מחויבות כלפי אחיכם הפלסטינים, אבל רוצים להיות ישראליים.

עכשיו תתעוררו! יש כאן מציאות מסביב והכול בוער. יש דם ברחובות וגזענות בלבבות. כולנו שונאים, כולנו מיואשים ורובנו חושבים שאין אלטרנטיבה לניהול הסכסוך המדמם הזה. "ככה זה במזרח התיכון", הצליחו הפוליטיקאים של הפחד להנחיל במוח ובלבבות. יש בקרב שלוש הקבוצות שתיארתי כאן רבים שהמשך המצב הזה משרת את האג'נדות שלהם, את חוסר הנכונות להתפשר, את התפיסה של "אתה בחרתנו" והאמת היא רק שלי. אבל הרוב הגדול של בני האדם החיים בין הים לבין הירדן רוצים אחרת – רוב היהודים ורוב הערבים, רוב הציונים ורוב הפלסטינים, רוצים לחיות בשלום ומוכנים להתפשר ולוותר אחד לשני. אנחנו לא יודעים איך עושים את זה, ולכן חושבים שזה פשוט לא אפשרי. רובנו מוכנים להמשיך לחיות בתוך נהרות הדם למרות שזה נוגד את ערכינו ורצונותינו רק משום שנכנענו לפוליטיקה של הפחד.

יש אלטרנטיבה, אבל היא דורשת שינוי. בשני הצדדים צריכים להכיר בכך שלא פותרים עוול ביצירת עוול חדש. צריך להכיר בכך שמדי יום אנחנו עושים עוול נורא אחד לשני צריך להכיר בכך שלא ניתן לחיות כאן מבלי שיהיו לשני העמים חופש וחירות, שוויון וביטחון. כשנבין זאת, ונקבל את שלושת העקרונות האלה, נתחיל את הדרך לשינוי: ניפרד לשלום ממנהיגי האתמול, שמולכים עלינו בזכות שימור הסכסוך המדמם.

כך בישראל וכך בפלסטין. ניפרד ממי שמבטיח לנו ביטחון באמצעות ניהול הסכסוך ומביא לנו חורבן. הפלסטינים ייפרדו ממי שמוביל אותם אל הדרך ללא מוצא של הייאוש ויביאו במקומו מי שיהיה מוכן להיות פרטנר לשינוי. הציונות הדתית בישראל תעלה כוחות חדשים שיחזרו לראות ב"עם ישראל" ערך שעומד מעל "ארץ ישראל". כוחות שיהיו שותפים לבניית מארג חיים שיאפשר גם להמשיך את היותה של ישראל בית לאומי לעם היהודי, שהוא בית דמוקרטי ושוויוני לכול אזרחיה. במקום חזון של ארץ ישראל השלמה והמקדש בהר הבית, נחזור לחזון המייסד של מדינת ישראל – בית לאומי שחי בשלום עם שכניו ובשוויון עם כל אזרחיו. זוהי האלטרנטיבה. היא אפשרית אבל אין לה כיום בית פוליטי ואין מנהיגות שמובילה אליה. נגיע לשם כשנשבור את השבטים השונים והמסוכסכים. נגיע לשם בשילוב ידיים של ציונים ופלסטינים, של מתנחלים וקיבוצניקים, של מזרחים ואשכנזים, של חרדים וחילוניים. וכן, זה אפשרי - כי את כל הקבוצות האלה החזון הזה משרת הרבה יותר טוב מהמצב הנוכחי!