בין השומריה התשיעית והעשירית

השומר הצעיר ומדינת ישראל בראי עשר השנים שחלפו

 
לפני עשר שנים, באוגוסט 2003, התקיימה השומריה התשיעית של השומר הצעיר. כמזכ"ל השומר הצעיר

צילום מתוך הפייסבוק של השומר הצעיר

בשנים אלה הובלתי את התנועה לשומריה, ובמפקד הפתיחה החגיגי נשאתי את הוראת היום, שאותה אני מגיש כאן כלשונה. כך אמרתי במפקד פתיחת השומריה:
"כבוד נשיא המדינה, חניכים, מדריכים, בוגרים ואורחים שומרות ושומרים חזק!
השומריה התשיעית יוצאת לדרך,
מזל טוב לתנועת הנוער החלוצית הראשונה של העם היהודי, המציינת 90 להיווסדה.
הערב אנו חוגגים כאן ומברכים על ה'יש', על פועלה ותרומתה האדירה של תנועתנו כבר 90 שנה לעם ולאדם, למדינה ולחברה.
90 שנה שבהן החלום הפך למציאות - שהעם היהודי שב למולדתו, לתרבותו, לשפתו; שהמדינה העברית החדשה קמה על הבסיס הערכי שלנו כמדינה שוויונית וסולידרית.
אבל נדמה שבשנים האחרונות כיוון הרוח השתנה, המצפן התכייל על אזימוט הפוך ורכבת הציונות ירדה מהפסים.
מחברה שיתופית, סולידרית, יוצרת ומטפחת את האדם, הפכה ישראל לחברה מנוכרת, מפוררת, בעלת הפערים הגדולים במערב בין עני לעשיר, חלש לחזק. מדינה שבה אדם לאדם זאב, מדינה המקשה את ידה ולבה לשכניה ולבניה, מדינה שבה הערכים מפנים מקומם לנהנתנות ולהצלחה חומרית.
הגל העכור הזה נמצא בכל מקום, אפילו בקיבוצינו השואפים להיות כמו כולם, ומאמצים את הקפיטליזם כדרכם החדשה.
בשנת ה-90 לשומר הצעיר דרוש לנו 'מרד הבן' מודל שנות האלפיים.
שוב יש להקיץ נרדמים ולפקוח עיני עיוורים.
שוב יש לחזק את האמונה באמיתותם של ערכינו ולצאת להיאבק עליהם.
החיים הם מעשה ידינו - מה שנעשה הוא מה שיהיה.
אל מול הציניות, חוסר האמונה וההליכה עם הזרם העכור - יש להתייצב ולעשות.
איננו זקוקים לדור של פלספנים, חובבי טקסטים והצהרות.
לא עת היא לקטני האמונה ולבטלני המעשה.
שומרות ושומרים, הגיע הזמן לשנות את המדינה - בידינו הדבר, אין אחרים.
לא נרים עינינו למעלה לחפש ישועה, לא נפזול לצדדים, שמישהו כבר ייקח אחריות
עלינו מוטלת האחריות ליצור מחדש, להקטין את הפערים, לחבר בין ציבורים שונים, להמשיך את הרעיון השיתופי, לחבר בין הציבור החילוני לתרבות היהודית, להוביל לסיום הכיבוש.
עלינו לדאוג להעלות את רכבת הציונות בחזרה למסלול.
דרושה לנו מהפכה - לא פחות.
אבל סוג אחר של מהפכה מאלה שהכרנו במאה החולפת.
דרושה לנו מהפכה לא אלימה - במקום הנשק, הקרב ושנאת האחר
עלינו לבוא באהבה.
עלינו לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה, לקיים דיאלוג עם השונים מאיתנו, ללמוד את דרכם וללמדם את דרכנו.
עלינו להפוך את השונים מאיתנו לשותפים לדרכנו.
לא בבוז, בכעס ובשנאה נשנה את המציאות.
נעשה זאת בכבוד אל האחר, אבל כאשר המצפן שלנו מכויל היטב.
אם כך נעשה, אפשר יהיה להביט באופטימיות אל העתיד,
עוד תשוב ותהיה כאן מדינה לתפארת, ואנחנו נשוב להיות מחוללי המציאות ולא זנבו של הכלב.
אני מאחל לנו לעמוד כאן בחגיגות המאה לשומר הצעיר, בשומריה העשירית, כאשר אנו המחזיקים בהגה של הקטר המוביל את רכבת המדינה אל מחוזות חדשים ונפלאים.
חזקו ואימצו"

 
השבוע מתקיימת השומריה העשירית. שוב עולים אלפי השומרות והשומרים ליער הקיבוצים, בונים את המחנה, מעלים את התערוכות שמספרות את סיפורה של התנועה, מעלים על במת הענק באמפי הטבעי, את היצירה התרבותית השומרית המתחדשת. התנועה מתעטפת בחגה, אבל מסביב ייהום הסער. במבט על החברה הישראלית של עשר שנים אחרי אותו נאום, מאום לא השתנה. מאחר שאין מצב שנשארים באותו מקום, הרי שהמדינה המשיכה במסלול ההידרדרות מערכיה המכוננים. כיום יש סכנה אמיתית להיתכנותה העתידית של המדינה היהודית-דמוקרטית, זו אשר מהווה את בסיסה של הציונות ואת מהותה. ממשלות קמו ונפלו, מחאה חברתית עצומה קמה ונפלה, אבל ההגה נשאר בידיהם של מחריבי המפעל הציוני, כפי שהוגדר במגילת העצמאות על ידי האבות המייסדים. השילוב, בין הקפיטליזם המנצח לכיבוש המרעיל, מוביל את "רכבת הציונות שירדה מהפסים" אל סכנת ההתרסקות.

 
ואנחנו? מה קרה לנו? מה עשתה ועושה התנועה שלנו, על קיבוציה ועל המוסדות שהקימה? לא קל המבט פנימה. המבט אל התנועה שהייתה שותפה להקמת המדינה ולעיצוב החברה. היום קיבוציה עסוקים ברובם המכריע (כולל, למרבה הכאב, קיבוצי שלי) באימוץ ערכי השיטה הקפיטליסטית ובהתקפדות פנימה, דואגים לבית ולא לדרך, אדישים למאבק על דמותה של המדינה, ונמצאים מחוץ לכול מעגלי ההשפעה הלאומיים.

 
אל מול כל אלה השומר הצעיר שלנו עדיין נשארה קרן אור של תקווה: בעשור הזה חזרו בוגריה ומגשימיה של התנועה לחובת האחריות על דרכה של ישראל. נכון, עוד לא באלפים אבל כבר במאות. אל מול התפרקות הקיבוצים הם הקימו מודל קיבוץ חדש ומצליח בפלך: התיישבות קיבוצית במודל שיזורי של קיבוץ קבוצות. בתיהם הומים מתינוקות, ונוצר שוב מודל שמחבר בין בית לדרך. אל מול העיסוק של הרוב המכריע מצעירי ישראל במימוש העצמי, הקימו בוגרי השומר הצעיר את תנועת הבוגרים, את קיבוץ אמיתי על שני מרכיביו בגבעת חביבה וברחובות, והם נמצאים בחזיתות רבות ומגוונות במאבק החברתי ובשדה החינוכי בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של המדינה. בוגרי השומר הצעיר מייצרים תרבות עברית, יהודית חילונית חדשה, שמהווה המשך ישיר של חידוש התרבות העברית, שחוללו מייסדי הקיבוצים בישראל.

 
אבל לא רק ברכות ושבחים יש בי כלפי תנועת הנוער ובוגרי התנועה הצעירים ממשיכי הדרך, גם ביקורת יש לי, בשני המעגלים – במעגל המדינה ובמעגל הפנימי של התנועה: לצערי, במעגל המדינה נפקד מקומה של השומר הצעיר בלא מעט שנים במהלך העשור האחרון מהמאבק בכיבוש. 45 שנות כיבוש עברו בלי ששמענו וראינו את השומר הצעיר נאבקים, מוחים, מתייצבים בחזית המאבק נגד הדבר, שמקפל בתוכו את תכלית הניגוד של השילוב בין שלושת ערכי הליבה: ציונות-סוציאליזם-אחוות עמים. כמו רבים אחרים בשמאל הציוני, אימצה התנועה את המאבק לצדק חברתי בלי לשלבו באופן מוחלט והכרחי במאבק לסיום הכיבוש. אני מצפה מהשומר הצעיר לחזור לתפקידה בהובלת המאבק הזה שאין חשוב ממנו. ובמעגל הפנימי - עוד טרם קמה תנועת בוגרים, וכבר כשלו הבוגרים שלנו בבניית תנועה בוגרת שמכילה שונות; תנועה פלורליסטית שיש בה מקום לאלף פרחים יפרחו, להגשמה בעיר ובקיבוץ, לכבוד ולשותפות שעומדים מעל ומעבר לשונות ולמאבק על שליטה וכיוון. בוגריה הצעירים והמאוד נפלאים של התנועה מפוצלים ביניהם, ומאבדים מכוחם לבנות מחנה גדול. כיום, כאשר מתחילה שנת ה-101, אני מייחל וקורא לבוגרי התנועה למענכם, למען עתיד התנועה ולמען יכולתכם/יכולתנו, לקיים את הסיפא של הוראת היום שלי מהשומריה התשיעית, שנשוב "להחזיק בהגה של הקטר, שיוביל את רכבת המדינה למחוזות חדשים ונפלאים" - חיזרו ושלבו ידיים. שלבו ידיים ביניכם, שלבו ידיים עם חניכי התנועה בקיבוצים ובערים, שלבו ידיים עם חניכי התנועה הערבים מחטיבת אג'יאל, ואל תוותרו על שילוב ידיים עם הדורות הקודמים של השמוצניקים. רק הידיים המשולבות יוכלו ליצור את האנרגיה שתוביל לחזרה לעמדת הנהג.

 
חיזקו ואימצו.

<לכתבה המלאה באתר הקיבוצים>