שחרור האסירים במסגרת חידוש התהליך המדיני: על צדק מוסר וצביעות

היום החליטה ממשלת ישראל על שחרור מחבלים, רוצחים, כחלק מקיום ההתחייבויות שלקח עליו ראש הממשלה למען חידוש תהליך השלום. ביבי שמבין היטב את הנזקים העצומים של העדר פתרון מדיני לעתידה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית המקיימת את חזון הציונות. ואת עוצמת הבידוד הבינלאומי שבו אנו נתונים כבר היום. מניח על שולחן הממשלה  את בקשתו לאשר שחרור אסירים, מחבלים-רוצחים, וזאת כתנאי לחידוש המו"מ. תנאי הנדרש על ידי הפלשתינאים ונתמך על ידי האמריקאים. לתוך הדיון הזה מתחברים שני דיונים נוספים, אחד שעולה בעוצמה על פני השטח והוא שחרור מחבלים ערבים ישראלים , והשני שבאופן תמוה לא עולה באופן רציני והוא שחרורו של יונתן פולארד. ואיך הדברים קשורים ? הדברים מתקשרים כאשר בוחנים את הסוגיה דרך משקפיים של צדק ומוסר וניסיון להכיל קריטריון מוסרי אחיד.

נתחיל ביונתן פולארד: מזה 28 שנה נמק בכלאו מי שבגד בארצו (אמריקה) למען הבטחת בטחונו של עמו ומולדתו (ישראל). יונתן פולארד היה סוכן ריגול שגויס על ידי ישראל ומופקר בכלא האמריקאי מאז. בעסקה הנוכחית של חידוש תהליך השלום מעורבים שלושה עמים: ישראל, פלשתין ואמריקה. אם שחרור רוצחים מחבלים מהכלא הישראלי מהווה תנאי לעצם פתיחת המו"מ, הרי שגם שחרורו של מרגל ישראלי מהכלא האמריקאי צריך להוות תנאי זהה. בשם הערכים של מדינת ישראל, ולא פחות מזה הערכים המכוננים של ארצות הברית של אמריקה צריך להגיד היום, ובשפה המובנת לממשל אובמה: Enough is Enough ! , מדינה(ארצות הברית של אמריקה) שכך נקבע בהכרזת העצמאות שלה : "אנו סבורים שאלה הן אמיתות ברורות מאליהן, שכל בני האדם נולדו שווים, ושהבורא נתן להם זכויות שאין ליטול מהם, ובהן: הזכות לחיים, לחירות ולחתירה אחר האושר". חייבת , גם לעצמה, לסיים כבר את האפליה המטורפת וחסרת התקדים שממנה סובל פולארד. ומדינת ישראל יכולה ללמוד מאבו מאזן שאותו נוהגים לכנות כאן בטיפשות "מנהיג חלש", איך להתעקש על שחרור של מי שפועל למען האינטרסים של עמו (כך נתפסים האסירים המחבלים בקרב הפלשתינאים). אם הוא יכול להתעקש כלפינו, גם אנחנו יכולים להתעקש כלפי ארצות הברית על שחרורו של פולארד. כי זהו המוסר שלנו וחובתנו הלאומית.

ונמשיך באסירים הערבים-ישראלים: כמו פולארד שבחר להקריב את חובתו לארצו בגין חובתו המצפונית, כפי שהבין אותה, כלפי עמו. ממש כך יש להבין את תפיסתם של רוצחים שפלים אלה. בזויים , עלובים ושפלים ככל שיהיו אין הבדל ביניהם לבין שאר האסירים שמיועדים לשחרור. גם אין הבדל ביניהם לבין עשרות הטרוריסטים היהודים השפלים, הבזויים,

הרוצחים שזכו לקיצוב של עונשם ושוחררו מהכלא במהלך שנות המדינה לאחר תקופות קצרות בהרבה מאלה שמיועדים לשחרור כיום ויושבים בין 20 לשלושים שנה כבר בכלא. אם יש שוויון בפני החוק, ואם יש קריטריון מוסרי אחיד הרי שאי אפשר לנהוג בהם בשונה מהמחבלים הפלשתינאים והיהודים ששוחררו עד היום מהכלא. אלה גם אלה רוצחים עלובים. רק שאלה זכו ב"מחוות של רצון טוב" ואלה יצאו "קרחים מכל הצדדים". ולכן יש להפסיק את ההתייחסות הצבועה הזו ולא לגזור התייחסות ייחודית לאסירים אלה.

לסיכום: חידוש התהליך המדיני כיום הוא אולי ההזדמנות האחרונה שלנו להציל את ישראל כמדינה ציונית שמהווה בית לאומי דמוקרטי לעם היהודי. כמדינה נורמאלית המקובלת ונתמכת על ידי הקהילה הבינלאומית. את זה אפילו נתניהו הסרבן האידיאולוגי ששנים רבות לא מסוגל לקדם את האינטרסים החיוניים של ישראל, מבין כיום בלית ברירה ומוכן לפעול בכיוון. לא כי הוא מאושר מזה, חלילה. פשוט כי אין ברירה. בלי זה אין ביטחון, אין כלכלה ואין דמוקרטיה. יש מדינה קטנה, דחויה ומבודדת ומאוד מאוימת מכל שכניה ועד אירן. כל זה מצדיק את שחרור האסירים. ואף על פי כן על ישראל להתייצב כלפי ארצות הברית ולהודיע שהאסירים , כול הרשימה , ישוחררו. אבל האחרונים שבהם, שכנראה יהיו האסירים הערבים ישראלים , יגיעו לביתם רק לאחר שיונתן פולארד ינחת כאן בישראל, ביתו.

<לכתבה לוואלה דעות>